הקדיש הוא, אם כן, טקסט המביע את גדלות וקדושת שמו של האל ואת התגלות מלכותו בעולם. במרבית הנוסחים מופיעה גם בקשה לקירוב הגאולה ולבואו של המשיח.

במילים אחרות, הוא בא לרומם ולפאר את האל.

 

כדי להבין כיצד הפך לחלק מרכזי בטקס ההלוויה, עלינו לחזור כאלף וחמש מאות שנה אחורה, לבית הכנסת בתקופת התלמוד.

הדרשן היה מדקלם דרשה על ענייני היום, בתיבול משלים, פתגמים ודברי תורה.

על מנת שתהיה מובנת לכלל הקהל, נאמרה הדרשה בשפת הדיבור, הלא היא הארמית.

כדי לספק לה סיום מכובד ורוחני, נוסף קטע של תשבחות לאל, המשתף את הקהילה כולה.

סיטואציה דומה לדרשת יום ראשון שנאמרת בכנסיות נוצריות גם כיום, שבסופה ניתן לשמוע לעתים את הכומר מדרבן את קהלו לשבח את האל בקריאות כמו "Praise the Lord" ואת הקהילה כולה עונה בהתרגשות: "Hallelujah, Amen" וכו'.

קריאות קהילתיות אלה, שנאמרו בבית הכנסת בסיום הדרשה או לימוד התורה, במטרה לאגד את הקהל בהכרזה פומבית על קדושתו ועל גדולתו של האל – הן ככל הנראה מקורו של הקדיש.

 

מדוע, אם כן, משויך הקדיש כיום דווקא לטקסי האבלות?

הקדיש קיבל לראשונה את תפקידו כתפילת אבלים בימי הביניים בקרב יהדות אשכנז (גרמניה וצרפת), בין המאות ה-11 וה-12.

תקופה זו הייתה רוויית טראומות עבור הקהילות היהודיות באירופה: פוגרומים, מסעי הצלב, שחיטת אנשים, אונס נשים, מעשי המרת דת בכפייה וכו'. במקביל, רעיונות מיסטיים חדשים, המבטאים עניין בגורל הנשמה לאחר המוות ובכוחן של מצוות להשפיע על מצבה, החלו לתפוס מקום מרכזי.

החלה להתפתח תפיסה חדשה על פיה מנהג קריאת הקדיש נועד לסייע לנשמתו של המת להיחלץ מהגיהינום ולפתוח בפניה את שערי גן עדן.

 

פרופסור אביגדור שנאן, שהיתה לי הזכות ללמוד אצלו, אומר:

"לא ראיתי רבים שיוותרו על אמירתו של הקדיש בלוויה או בטקס זיכרון ציבורי, גם אם מילותיו אינן מובנות וגם אם קשרו אל השכול והאבל איננו ברור כלל. אין בו דברים על המוות ועל הסבל, על תחושת היתמות והשכול, אלא דברי שבח כלליים לבורא עולם והצדקת דינו. לא התוכן הוא כאן העיקר אלא המסגרת, התחושה שכך הגיבו דורות על גבי דורות כלפי סיטואציה אנושית קשה וכואבת. ואולי אפשר לומר יותר מזה: במקום שאין מילים היכולות לבטא את גודל הכאב ולהגיב על התופעה הבלתי נתפשת של המוות, תבואנה מילים בלתי מובנות כדי למלא את החלל העצום, ולוּ במעט..."

 

אני מאחלת לכולנו חיים ארוכים ומאושרים, אך בסופו של דבר, לכולנו יש תאריך תפוגה.

חשבו לעצמכם, אם כן, על טקס הפרידה מכם:

נניח לרגע שאכן יש איזשהו קיום שלאחר המוות.

דמיינו את נשמתכם, או רוחכם מרחפת לה בצמרות העצים ומקשיבה לדברי הפרידה של יקיריכם.

כעת, חשבו על אחד מהאנשים הקרובים ביותר אליכם קורא דברים בשבח האל.

האם לא הייתם רוצים לשאול אותו: סליחה, עכשיו נזכרת להלל אותו? אף פעם לא ברכת אותו על שנתן לך מזון, פרנסה, בריאות, אהבה, שמחה – ועכשיו, כשהוא לוקח אותי, אתה נזכר לברך אותו ולבקש ממנו שישמור עליך ועל כל עם ישראל? עכשיו?

ובכן, בשעת האמת, ברגעים האחרונים של הפרידה, אני אישית הייתי מעדיפה למלא את רגעי הפרידה בצעקות עד לב השמיים – אולי זה היה מפרק קצת מהסלע שיושב לי על הלב מאז שעוז נהרג.

אבל, מכיוון שזה בלתי אפשרי, נראה לי ראוי יותר להלל את המת וזכרו בשעה זו, מאשר את האל שבחר לקחתו.

 

לכן, אני בוחרת בקדיש הרפורמי, המדגיש את ערך האדם וחייו, את הזיכרון, וההמשכיות.

 

קדיש רפורמי

 

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ הָאָדָם וּפֹעָלוֹ,

אֲשֶׁר מַסֶכֶת חַיָיו בּעוֹלָמֵנוּ בָּאָה אֶל סוֹפָהּ.

יתְקַדַּשׁ הָאָדָם הַנֶאֱסָף הַיּוֹם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֶל.

יִתְבָּרַךְ בְּמַעֲשֶׂה יָדָיו וּבִיצִירֵי רוּחוֹ,

בְּכַוָּנוֹתָיו הַטּוֹבוֹת וּבְכָל שֶׁצָלְחָה דַּרְכּוֹ

בְּמַעֲשֶׂה יוֹמיוֹם שֶׁל חוּלִין וּבִימֵי מוֹעֵד.

יִשְׁתַּבַּח הָאָדָם בּיִחוּדוֹ אֲשֶׁר צֹרַף אֶל יַחַד הַמָּקוֹם,

בַּחוּט הַמְּיוּחָד לוֹ שֶׁשָׁזַר בְּרִקְמַת הַחַיִּים הַמְּשׁוּתֶפֶת.

יִתְגַּדַּל הָאָדָם בָּאוֹר שֶׁהֵבִיא לְהָנִיס חוֹשֶׁךְ,

בַּיָּפֶה שֶׁהֵבִיא לִצְבּוֹעַ אֶת הַכִּעוּר,

בַּטּוֹב שֶׁהֵבִיא לִגְרוֹעַ מֵהָרָע.

יִסָּלַח הָאָדָם עַל רִגְעֵי חוּלְשָׁתוֹ אִם עוֹרְרוּ עָלָיו כַּעַס וְרִיב,

אִם הִקְשִׁיחוּ שָׁעוֹת בֵּינוֹ לְבֵינֵינוּ.

יהִי הַזִיכָּרוֹן הַשָׁמוּר בַּלְבָבוֹת וּבְנוֹף הַמָּקוֹם הֶמְשֵׁךְ לְחַיִּים שֶׁבָּאוּ אֶל קִצָּם.

ישָׂא הַחַי בְּזִכְרוֹנוֹ אֶת זִכְרוֹן הַהוֹלֵךְ.

יֵחָרֵת שְׁמוֹ שֶׁל עוז שְׁמוּאֵל אֲרַדַי עַל לוּחַ הַחַיִּים הַמְּפַכִּים שֶׁל בֵּית יִשְׂרָאֶל מֵרֵאשִׁית וְאֶל יָמִים יָבוֹאוּ.

 

אבי היה פרדסן.

עוז היה ילד השדה שהפך, למרות גילו הצעיר לאיש אדמה.

מכיוון ששניהם היו חקלאים בכל רמ"ח איבריהם, אמי בחרה להקדיש לזכרם קדיש מבית קשת:

 

קדיש מבית קשת / עובד שדה (2008–1925)

 

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ

הָרֶגֶב שֶׁקָּרַס

בְּפַלַּח מַחֲרֵשָׁה

הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה

יִתְהַדֵּר וְיִתְעַלֶּה – הֶעָלֶה

שֶׁלִּבְלֵב, וְהוֹרִיק, הֶאְדִּים – וְנָשַׁר.

יִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵֹּא

הַנּוֹשֵׂא בַּמַּשָֹּא

וּבִכְרֹעַ דַּרְכּוֹ

גַּם דַּרְכִּי נִרְמְסָה.

יִתְבָּרֵךְ וְיִשְתַּבֵּחַ

קוֹל הַיָּחִיד

עִם קוֹל הָרַבִּים.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ

הַיָּחִיד בְּיִחוּדוֹ

 

לזכר אהוביי שאינם עוד

באהבה אין קץ וגעגוע אינסופי