בטח יצא לכם להשתמש, או לשמוע את הביטוי "עַם הַסֵּפֶר".

סביר להניח שהכוונה היתה שהעם היהודי הוא עם של קוראי ספרים, של אנשים משכילים, מתורבתים, אולי אפילו חכמים ואינטליגנטים ביחס לשאר העמים.

תתפלאו לגלות שהמשמעות הזו רחוקה מרחק עצום מהמובן המקורי של הביטוי.

וודאי תופתעו עוד יותר לשמוע שהוא בכלל לא מופיע במקורות, כלומר לא במקורות היהודיים...

הטקסט הקדום ביותר שעושה שימוש במונח זה הוא, ככל הנראה, דווקא הקוראן. הכינוי אָהְל אלְכִּתַאבּ (أهل الكتاب) המקביל ל"עַם הַסֵּפֶר" או "אנשי הַסֵּפֶר" מופיע מספר פעמים בקוראן. כך למשל, בסוּרת השולחן (אלמאידה, سورة المائدة, آية 68-69):

​

قُلْ يَا أَهْلَ الْكِتَابِ لَسْتُمْ عَلَى شَيْءٍ حَتَّى تُقِيمُوا التَّوْرَاةَ وَالْإِنْجِيلَ وَمَا أُنْزِلَ إِلَيْكُمْ مِنْ رَبِّكُمْ...

إِنَّ الَّذِينَ آمَنُوا وَالَّذِينَ هَادُوا وَالصَّابِئُونَ وَالنَّصَارَىٰ مَنْ آمَنَ بِاللَّهِ وَالْيَوْمِ الْآخِرِ وَعَمِلَ صَالِحًا فَلَا خَوْفٌ عَلَيْهِمْ وَلَا هُمْ يَحْزَنُونَ

 

אֱמֹר: הוי עַם הַסֵּפֶר, אֵין לָכֶם דָּבָר לְהִשָּׁעֵן עָלָיו, עַד אֲשֶׁר תָּקִימוּ אֶת הַתּוֹרָה, אֶת הַבְּשׂוֹרָה, וְאֶת אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיכֶם מֵאֵת רִבּוֹנְכֶם...

אָכֵן הַמַּאֲמִינִים וְהַיְּהוּדִים וְהַצָאבָּאִים וְהַנּוֹצְרִים – כָּל הַמַּאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַיוֹם הָאַחֲרוֹן וְעָשָׂה טוֹב – לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן.

 

"עַם הַסֵּפֶר" הוא, אם כן, כינוי לכל מי שקיבלו כתבי קודש מהאל לפני התגלות הקוראן – יהודים, נוצרים וצאבאים (ולפי פירושים מסוימים גם הזורואסטרים).

היחס אל "אָהְל אלְכִּתַאבּ" הוא דו-ערכי: מצד אחד, שותפים לאמונה המונותאיסטית וספריהם – התורה ("א-תוראה"), האוונגליונים ("אל-אינג'יל") ותהילים ("א-זַבּוּר") – מוכרים כהתגלות אלוהית. ומצד שני, הם מואשמים בכך ששיבשו את המסר האלוהי בספרים אלו ולא הכירו בהתגלות האלוהית האחרונה – זו שניתנה למחמד.

בהתאם לכך, ניתן ל"אָהְל אלְכִּתַאבּ" מעמד מיוחד של בני חסות: יש להם זכות לשבת בקרב המוסלמים מבלי להתאסלם, כל עוד הם מקבלים את השלטון המוסלמי.

הביטוי "אָהְל אלְכִּתַאבּ" מוזכר רבות בכלאם, הפילוסופיה המוסלמית של ימי הביניים, בעיקר במסגרת הדיון באמונה באל אחד (תוחיד), לצד דתות אחרות כמו:

​

• אצחאב אלנג'ום (أصحاب النجوم) – בעלי הכוכבים = המאמינים בכוכבים;

• אצחאב אלטבאיע (أصحاب الطبائع) – בעלי הטבעים;

• אצחאב אלהיולי (أصحاب الهيولي) – בעלי ההיולי = המאמינים בחומר הקדמון;

• אצחאב אלאת'נין (أصحاب الإثنين) – בעלי השניות = המאמינים בשני טבעים;

• אהל א-דהר (أهل الدهر) = המאמינים בקדמות;

• ואהל א-תוחיד (أهل التوحيد) = המאמינים באל אחד.

 

גדולי ישראל, שחיו בארצות האסלאם וכתבו בערבית באותיות עבריות – כמו ר' סעדיה גאון, הרמב"ם וחכמים יהודים אחרים – השתמשו במונחים אלו גם הם במסגרת הדיון באמונה באל אחד.

אך למרות שהיו ללא ספק מודעים למונח "אָהְל אלְכִּתַאבּ", הם אינם מזכירים אותו כלל בכתביהם.

 

בניגוד לדעה הרווחת, גם בקרב היהודים, כמו בקהילות סביבם, רק מעטים ידעו קרוא וכתוב.

עלינו לזכור כי ימי הביניים היו תקופת מעבר ממסורת בעל-פה לטקסט כתוב. הנייר היה מוצר יקר ומעטים יכלו להרשות לעצמם לרכוש ספרים ולהשקיע זמן וכסף ללימוד.

​

יש הרואים במנהג הגניזה היהודי עדות ליחס מיוחד לטקסט הכתוב. מנהג עתיק יומין זה, שהיה קיים כבר מתקופת חז"ל, התייחס במקור בעיקר לספרי קודש שבלו או נפסלו, (כגון ספרי תורה, תפילין ומזוזות) ונטמנו באדמה בטקס קבורה חגיגי מיוחד. עם הזמן, המנהג התרחב וכלל גם כתבים שונים המכילים שמות קודש, ציטוטים מן התנ"ך, המשנה והתלמוד, ואף כתבים שנכתבו באותיות לשון הקודש, מתוך כבוד לאותיות עצמן. בתקופות מסוימות, בקהילות בהן זכו היהודים ליחס עוין ונאסר עליהם לערוך טקסים פומביים – הומַר נוהג הקבורה בגניזה בחדר מיוחד בבית הכנסת (מצרים).

למעשה, הגניזה היא שריד קדום של אמונה עממית על פיה אין להשמיד חפצים מקוּדשים שיצאו מכלל שימוש ולכן יש להטמינם באדמה.

המסורת והידע היהודיים הקדומים השתמרו לא בזכות יחס מיוחד לטקסט הכתוב, או בזכות אחוזי אוריינות גבוהים, אלא בעיקר באמצעות יכולת מדהימה של שינון וזכירה בעל-פה.

 

מיומנות זו, ששרידיה בולטים כיום ב"חידון התנ"ך העולמי", משמשת לעיתים, למרבה הצער, ככסות לשמרנות במסווה של חכמה דתית.

 

התיעוד הראשון של הביטוי "עם הספר" בעברית מופיע ככל הנראה רק בשלהי המאה ה-19 – בדבריו של אחד העם, שמשתמש בו בביקורת נוקבת. בחיבורו "תורה שבלב" הוא כותב:

"אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם הספר.

ההבדל בין שני אלה גדול מאד:

הספרות, כמו העם, כוח חי הוא, הפושט צורה ולובש צורה. דור הולך ודור בא, והעם חי בכולם; ספרים הולכים וספרים באים, והספרות חיה בכולם.

‘עם ספרותי’ אפשר לקרוא איפוא רק לזה, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות...

אבל ‘עם הספר’ הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב"

על פי אחד העם, אם כן, הספר לא העשיר את לב העם היהודי בכוחות חדשים, אלא להיפך, החליש אותו.

הוא ראה בהסתמכות הבלעדית על הטקסט מקור לחולשה ולפסיביות קיומית.

​

קשה לקבוע מתי בדיוק וכיצד קיבל הביטוי "עם הספר" את משמעותו המודרנית והיומרנית. אולם, שימוש במובן זה ניתן למצוא כבר בדבריו של דוד בן-גוריון:

נישׂא ברמה דגל המדע, השלום והאמת, ונעשה את ישראל למאוֹר רוחנו בעולם, ולא יסוּף מאתנו השם המפואר של “עם הספר”.

(תורה ומלכות, 2.11.1949).

 

כלומר, הביטוי "עם הספר" עבר מסלול מדהים: תחילתו בסיווג חיצוני בהלכה האסלאמית, מאוחר יותר הוא נכנס לעברית כביקורת חריפה על היהודי הגלותי, ובסופו של דבר הפך סמל מרכזי לעליונות תרבותית יהודית.

האם ההתפארות הזו מוצדקת? – לפעמים, היא נובעת מבורות.

 

פעם, בכתבה בטלוויזיה, ראיתי אדם מתנחל מתנכל לחקלאי ערבי זקן, בשעה שהאחרון עיבד את אדמתו. הוא פנה אליו באמירות מתנשאות בסגנון "לנו יש את אלברט איינשטיין" ושמות נוספים של מדענים יהודיים מפורסמים – "ואת מי כבר יש לכם?" – כאילו שחכמתם של אותם מדענים ידועים מעניקה לו חזקה על הארץ.

על זה נאמר: "כל הפוסל – במומו פוסל" (בבלי, קידושין ע, ע"א).

האמירה הזו הרי מעידה על בורות משוועת בכל הנוגע להיסטוריה של עולם האסלאם ושל המדע.

תור הזהב של עולם האסלאם במאות ה-8 עד ה-12, הוא שהכין את הקרקע להתפתחות המדעית של ראשית העת החדשה.

מדענים ערבים ואו מוסלמים – כמו מחמד בן מוסא אלכ'וארזמי, "אבי האלגברה" – פיתחו וקידמו רבות ענפי מדע שונים – מתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה ועוד.

זאת ואף זאת – גדולי רבנינו – סעדיה גאון, הרמב"ם, התיבונים ורבים אחרים – למדו, שאבו והושפעו רבות מהמדע הערבי.

אז למה אנחנו לא שומעים על מדענים ערבים או מוסלמים כיום?

ראשית, מכיוון שאנחנו לא מתעניינים בהם מספיק.

בנוסף, אותה שמרנות שקיימת בקרב חוגים יהודיים מסוימים, קיימת גם בחוגים ערביים ואו מוסלמים מסוימים – ועוד נדבר רבות על השמרנות.

ניקח לדוגמא את רשימת חתני פרס נובל לדורותיהם (על אף חשיבותם – נשים בצד את פרסי הנובל לשלום):

על פניו, מספר מקבלי הפרס היהודים אכן גבוה למדי ביחס לאחוזם באוכלוסיית העולם.

אבל, כשבוחנים לעומק: כמה מהם ספרדיים? מזרחיים? ממוצא אתיופי?

הרשו לי לנחש שלא מדובר פה באיזה "גן יהודי-אשכנזי מדהים", אלא בתוצר של תרבות, קידמה, חילוניות, יכולת כלכלית וכו'.

השערה זו מתחזקת כשבוחנים את התפלגות פרסי הנובל בין הארצות – המצביעה על יתרון ברור לארצות המערב המפותחות.

בכל קורס היסטורי בסיסי מדגישים שהיסטוריה היא עניין סובייקטיבי, מעצם העובדה שלא ניתן לנתק אדם מאמונותיו ותפיסותיו – בהתאם לכך, אנחנו בוחרים על מה לשים דגש, למה להקדיש תשומת לב.

על פי התורה, אנחנו "העם הנבחר", אבל זה לא אומר שאנחנו חכמים יותר, או תרבותיים יותר.

בסופו של דבר, הספר שניתן לנו הוא בעצם רק שני לוחות אבן.

נסו לזכור זאת בפעם הבאה שאתם משתמשים בביטוי "עם הספר"...