הרעיון שקהילה חייה על חשבון קהילה אחרת, שמפרנסת ומגֶנָה עליה, אינו רעיון עתיק – הוא נולד מטעויות נגררות של מנהיגים בשנותיה הראשונות של המדינה.

 

לרובנו, בין אם אנחנו חילונים, מסורתיים, חרדים, אשכנזים, מזרחיים, או מאיזו עדה שתהיה – יש קרוב לוודאי בין אבות-אבותינו איזה רב חשוב, שהקדיש את חייו לתורה. אך, רבים אף יותר מאבותינו היו דווקא אנשי מעשה – סוחרים ורוכלים, חייטים ובעלי מלאכה, איכרים וחקלאים, אופים, בנקאים, שוחטים וכן הלאה. הם אלו שפרנסו את משפחותיהם, והם אלו שאפשרו למתי-מעט ללמוד תורה. המושג "תורתו אומנותו" אכן מופיע במקורות, אך הוא לא היה נחלת הכלל. לאורך רוב ההיסטוריה היהודית, רק יחידי סגולה יכלו להרשות לעצמם להקדיש את חייהם ללימוד תורה בלבד.

 

אבל, האם עצרתם פעם לשאול את עצמכם: מהם בדיוק "לימודי הקודש", שמזכים כיום בהקלות ובפריבילגיות כה מרחיקות לכת, בניגוד גמור ללימודים באקדמיה?

 

חשוב להדגיש: לכולנו, כיהודים, יש זכות מלאה לחקור ולהבין את הטקסטים הנכללים בהגדרה של "לימוד הקודש". ספרים אלו – שנכתבו, נערכו והועתקו על ידי אבותיהם של כל יהודי ויהודייה באשר הם – הם קניינו של העם היהודי כולו. אין לאף אדם, או קבוצה, בעלות, או זכות ראשונים עליהם. יתרה מכך, הֲבָנָתָם באמצעות שינון בלבד, בלי הֶקְשר היסטורי, ספרותי או מחקרי, היא הבנה חלקית בלבד.

 

לפני כמה זמן, צפיתי בכתבה בטלוויזיה, בה צעיר חרדי (שאינו תלמיד ישיבה), אמר שהוא מאמין שגם אם הוא לומד דף גמרא אחד בלבד, הוא עוזר להציל את מדינת ישראל. מהי, אם כן, אותה גמרא שכל כך מרכזית בשיח הציבורי?

 

הגמרא, או התלמוד – המהווה את החלק המרכזי ב"לימודי הקודש" – היא פרוטוקול של דיוני-חכמים שנמשכו מאות שנים. חכמי התלמוד התווכחו על פסוקים מהתנ"ך ועל שאלות הלכתיות, ושילבו בדבריהם עצות, משלים, סיפורים ופִּתְגָּמים.

 

בשנה הראשונה ללימודי היהדות שלי באוניברסיטה העברית, בשיעור "מבוא למקורות ישראל", לפני כ-30 שנה, הקדשנו סמסטר שלם לחקר פרק אחד בלבד מן התלמוד – פרק "המפקיד" (בבא-מציעא פרק ג, ל"ג, עמוד ב – מ"ד, עמוד א), הפותח במילים אלו:

"המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו".

 

זהו פרק שלם העוסק בדיני פיקדון – בשאלות כמו:

• מה קורה אם אדם מפקיד דבר אצל חברו, אך הוא נגנב?מי מקבל את הקנס שהוטל על הגנב?

• מה קורה כששני אנשים מפקידים דברים אצל שומר, והוא מתבלבל ביניהם?

• מה קורה אם מי ששומר פקדון של אדם משכיר אותו לאדם אחר?

• מה קורה אם אדם שכר פרה והשאיל אותה לאחר, אך הפרה מתה?

• מה קורה אם אדם נותן לאחר לשמור עבורו מוצר שיש בו פחת (פירות, תבואה, יין)?

וכולי וכולי...

 

כבר אז, לא הצלחתי להבין איך ייתכן שמישהו מאמין ברצינות מלאה שלימוד של פרק כזה, ללא שום רלוונטיות לעולמנו כיום, יכול לתרום באופן ממשי לביטחון המדינה או העם היהודי.

 

ישנם נושאים נוספים שנידונים בהרחבה בתלמוד ואינם רלוונטיים כלל לתקופתנו: דיני קורבנות ועבודה בבית המקדש; מלוכה ומלכות; עַבְדּוּת ועוד.

 

ההסבר הדתי לכך שיש צורך ללמוד גם את הדיונים התיאורטיים בתלמוד, העוסקים בתרחישים שסביר להניח שלא יקרו אף פעם, הוא שעצם החקירה והניסיון להבין תרחישים מופרכים הוא התקרבות לחוכמת האל.

 

אני תוהה: אם האל חנן אותנו בחכמה, בינה ודעת (ראשי התיבות של חב"ד), או לפחות ביכולת לרכוש אותן, מדוע, למשל, פרוטוקולים של בתי המשפט כיום, לא נחשבים גם הם להתקרבות לחכמה אלוהית?

 

באסלאם הסוני ישנה מסורת של "סגירת שערי האִגְ'תִהָאד", לפיה, כתוצאה מחילוקי דעות עמוקים, שנתגלעו בין אנשי הדת המוסלמיים על פרשנות הטקסטים המקודשים, החל מן המאה העשירית, לא ניתן לחדש בפרשנויות הקוראן ובפסיקות הלכתיות.

 

מסורת זו, סגרה את מנגנון החשיבה המשפטית הפרשנית והגבילה את היכולת להתמודד עם שינויים באמצעות חשיבה עצמאית.

גם ביהדות יש דוגמאות רבות לבלימת החשיבה ההלכתית העצמאית.

 

איני אוהבת שאנשים מתיימרים לדעת מה המתים היו אומרים אילו... ולכן, אין לי כל כוונה לנחש מה היו חכמי המשנה והתלמוד אומרים על הקִפָּאוֹן והקִבָּעוֹן המחשבתיים המשוועים של חכמי דורנו.

אבל, תחשבו על זה רגע לעומק:

הניסיון למניעת גיוס בחורי הישיבות, כמו גם האיסור על שימוש בטלפונים סלולריים בלתי מוגנים, או באינטרנט – נועדו להגן על החברה החרדית מפני חשיפה לעולם החילוני, מחשש שתצא בשאלה.

האם אין זו הודאה בכך שיסודות האמונה אינם חזקים מספיק כדי לעמוד במבחן המציאות?

האם לא עדיף, שבמקום שיחזיקו את עדת מאמיניהם ב"כלוב של זכוכית", הם יעזרו להם לחזק את אמונתם, דווקא על ידי התמודדות אמיתית עם אתגרי הזמן והקדמה?

האם עדיף להתעלם מהשאלות, במקום למצוא להן תשובות?

 

כתבי הקודש מעבירים לנו מסרים עוצמתיים ורלוונטיים, הקוראים לנו לשותפות פעילה ומעורבות עמוקה בענייני העולם. ערכים אלו באים לידי ביטוי מפורש במקורותינו:

​

• על הצלת חיים ומעורבות חברתית אנו מצווים כבר בתורה:

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ז),

ובכתובים נאמר: "הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם-תַּחְשׂוֹךְ" (משלי כ"ד, י"א).

ברוח זו, חכמינו הדגישו את מצוות פדיון שבויים: "פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא... חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת... רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב... שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם]" (בבלי, בבא בתרא, דף ח', ע"ב).

​

• על לקיחת חלק במלחמת חובה:

"בְּמִלְחֲמוֹת מִצְוָה — הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִילּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ" (בבלי, סוטה מ"ד, ע"ב).

​

• על חשיבות הפרנסה והעבודה:

"רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן" (מִשְׁנָה, אָבוֹת, ב', ב').

​

• על כבוד הדדי:

"אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבָת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכוּלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה" (בבלי, יבמות, דף ס"ב, ע"ב).

 

המסקנה ברורה: כתבי הקודש מעודדים לפעולה אקטיבית ולמעורבות עמוקה בענייני העולם, ומחנכים לכבוד הדדי ולפרנסה בכבוד.

השאלות המורכבות שמעלה המציאות הישראלית, כמו גם נטל הביטחון והכלכלה, אינן יכולות להיפתר רק באמצעות שינון או על חשבון השותפות הלאומית. הגיע הזמן שהקהילה החרדית תשוב לרוחם הפתוחה והמעשית של חכמינו, ותתמודד באומץ עם אתגרי זמננו!