אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ (בראשית ג, ט"ז)

את הפרק הנוכחי אני מקדישה לזכר דודתי סילבי.

הזכרתי אותה בפרק קודם שעסק בקדיש, בלי לציין את שמה.

סילבי חייה את מרבית חייה באוסטריה. לקראת מותה עלתה ארצה עם בעלה. אך, קודם לכן, הם חיו מספר שנים באיטליה, שם הכירה את הרב הראשי של ונציה ושמעה אצלו שיעורים ביהדות.

באחד מביקוריה בישראל באותה תקופה, נתגלע בינינו ויכוח אידיאולוגי חריף, אשר הסתיים, למרבה הצער, בנתק מצדה. איני יכולה לצטט את דבריה המדויקים, משום שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז. אך זכור לי היטב שעיקר טענותיה נסובו סביב הנושא של יציבות חיי הנישואין: לטענתה, בעבר חיי הנישואין היו חזקים יותר ומעטים התגרשו, בעוד שכיום בני זוג מוותרים מהר מדיי על החיים המשותפים.

מכיוון שבדיוק סיימתי את לימודי התואר הראשון ביהדות באותה תקופה, וכבר התוודעתי למקורות יהודיים מרכזיים, שהצביעו על מציאות מורכבת יותר, הגבתי בחומרה ובלהט, אולי יתר על המידה.

למרות שאני עדיין חושבת שעמדתה הרומנטית היתה מוטעית, ועל אף שהיא כבר אינה בחיים, אני מבקשת כעת, מתוך כבוד לזכרה, לנסות לתקן – כוונתי היא להסביר את טיעוניי באופן שקול יותר, ואולי, מבחינה מסוימת, לבוא חשבון עם גורמים מיסיונרים שמנסים לצייר את העבר היהודי ואת מעמד האישה בו בצבעים ורודים מדיי.

שלוש נקודות מרכזיות צריכות להילקח בחשבון בדיון במעמד האישה בעבר:

הראשונה: הנישואין בימי קדם היו למעשה ברית כלכלית-פוליטית בין שתי משפחות ועיקר תפקידה של האישה היה ללדת ילדים.

אני מצטטת את דבריה של ד"ר ליאורה רביד בפודקאסט של התנ"ך (מומלץ מאוד), מתוך הפוסט "פילגש בגבעה":

נישואים בעולם הקדום היו עניין רציני. אבות שהשיאו את ילדיהם זה לזו, עשו כן משום שהדבר שירת את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של שני הצדדים.

ביום נישואיה, עזבה הנערה את בית אביה ועברה לחיות בבית בעלה, ולכן המשפחה הנותנת הייתה חייבת לקבל תמורת הבת שמסרה, כלה לאחד הבנים שלה, שאם לא כן היא הייתה נחלשת. כדי לשמור על שוויון בין המשפחות, הסכמי נישואים כללו בדרך כלל חילופי כלות בין שתי המשפחות.

מתוך התנ"ך עולה שרק במקרים שחילופי כלות לא התאפשרו, המשפחה המקבלת שלמה לאבי הנערה, מוהר נישואים, תמורת הבת שקיבלה.

ועוד אומרת ד"ר רביד בפוסט "שרה והגר":

בחברה שאותה אנחנו מתארים, וזו החברה שעליה מדבר התנ"ך, לאישה היה תפקיד אחד בלבד והוא ללדת ילדים לבעלה. ואישה שלא מילאה את חובתה, לא הרוויחה את פת הלחם שהכניסה לפיה. היא הייתה בושה לעצמה ולבעלה וירדה אל שפל המדרגה

למעשה, הכתובה והטבעת, המהווים יסודות מרכזיים בטקסי החתונה גם בימינו, הם שריד ברור לאופי הכלכלי-קנייני של ברית הנישואין.

רביד אמנם מתארת את הנישואין ומעמד האישה בתקופת המקרא, אך תיאורים אלו מתאימים גם לתקופות מאוחרות יותר – עמוק לתוך ימי הביניים.

במשנה, אבות א, ה נאמר:

יוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.

בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם

ובמשנה, כתובות ה, ה:

אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ: טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַצֶּמֶר.

הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת – לֹא טוֹחֶנֶת, וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת.

שְׁתַּיִם – אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ.

שָׁלֹשׁ – אֵינָהּ מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶּמֶר.

אַרְבָּעָה – יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם.

לצד ההלכות המגבילות, קיימים מדרשים ומשלים רבים המבליטים את אדיקותה, צדיקותה וחוכמתה של האישה ולעיתים גם את יופייה.

מדרש משלי ל"א, ב' ("אשת חיל מי ימצא"):

אמרו: מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.

מה עשתה אמ[ם]?

הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם.

במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו.

אמר לה: 'היכן שני בני?'

אמרה: 'לבית המדרש הלכו'.

אמר לה: 'צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם'.

נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל.

חזר ואמר: 'היכן שני בני?'

אמרה לו: 'הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים'.

הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך.

לאחר שבירך אמרה לו: 'רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך'.

אמר לה: 'אמרי שאלתך'.

אמרה לו: 'רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?'

אמר לה: 'בתי, מי שיש פקדון אצלו, הוא צריך להחזירו לרבו'.

אמרה לו: 'רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו'.

מה עשתה?

תפשתו בידה, והעל[ת]ה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה.

התחיל בוכה ואומר: 'בני! בני! רבי! רבי! בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן!'.

באותה שעה אמרה לו, לרבי מאיר: 'רבי, לא כך אמרת לי - אני צריך להחזיר הפקדון לרבו?'

אמר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א כא).

אמר רבי חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו.

לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא".

משלים וסיפורים שכאלו אמנם באים להלל את האישה, אך ניתוח מעמיק יותר מצביע על כך שהם משרתים בסופו של דבר תפיסה פטריארכלית ושוביניסטית: מעמדה אינו שווה לגבר – עיקר כבודה ומקומה בבית פנימה.

יש להדגיש שנשים יהודיות רבות גם עבדו לפרנסתן ועסקו במגוון תחומים: טקסטיל (בגדים, ציצית, תפילין), ריפוי (מיילדות), חקלאות, הלוואה בריבית. אך, "אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ" – עבודתן זו נעשתה לרוב כתוספת לעבודות הבית, או בתנאי שהעסיקו אחרות שיבצעו את עבודות הבית במקומן (שפחות, משרתות), ולעיתים קרובות מטרת יציאתן לעבודה היתה פרנסת המשפחה, בעוד הבעל עצמו מקדיש את זמנו ללימוד תורה.

תפיסה זו מקבלת משנה תוקף גם בהקשר הלימודי, ואפילו הרמב"ם – שיש הרואים בו נציג של יהדות נאורה יותר, בשל היותו רב גדול שהוא גם רופא ופילוסוף רציונליסט – כתב במפורש במשנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, י"ג:

אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר, אֲבָל אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָאִישׁ. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוֵּית.

וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ, אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה, אֶלָּא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ.

וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר, צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה.

מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּם מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד, אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי [= הבל / הגזמה] לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן [= שכלן העני, חוסר ידיעתן].

אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת [= דבר חסר ערך].

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ, אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת.

ובספר חסידים, קל"ה, נאמר:

ומעשה בחסיד אחד, שנשא אשה חסידה גמורה.

לימים נתן לה גט.

הלך ונשא אשה רעה בת בליעל וזאת הלכה ונשאת לרשע גמור.

החסיד עזב מדתו ונהפך בעצת אשתו הרעה והרשע שב מרשעתו ונעשה חסיד גמור ע"י אשתו.

לכן, כל ירא ה', אל יקח עצה מאשתו מדבר מצוה, מפני ש[עיניה] צרה ואפילו היא יראת שמים.

הנקודה השנייה שיש לקחת בחשבון היא שקולה של האישה נפקד לחלוטין מהמקורות הרבניים והטקסטים המרכזיים של ימי הביניים ונוכח רק בעקיפין.

למעט אישה אחת או שתיים יוצאות דופן, נשים אינן מוזכרות בדיונים התלמודיים בשמן, ורק גברים לוקחים חלק פעיל בדיונים במשנה ובתלמוד. יתרה מכך, ספרי ימי הביניים נכתבו על ידי גברים בלבד – אין בידינו ולו ספר אחד שנכתב, או הועתק על ידי אישה. לפיכך, קולה של האישה עולה רק מבין השיטין והוא נותר חרישי ביותר.

והנקודה השלישית שצריך להביא בחשבון היא שהתקנות והאיסורים שמופיעים בספרות ההלכה לגבי נוהגים מסוימים מעידים במקרים רבים על כך שאותם נוהגים היו קיימים ואולי אף רווחים בחברה ולכן היה צורך לאסור או להגביל אותם.

דוגמה לכך היא סדר נשים במשנה ובתלמוד, המוקדש כולו לדיני משפחה. סדר זה כולל בין השאר את מסכת יבמות (העוסקת בדיני יבום, חליצה ועריות), מסכת סוטה (העוסקת באישה החשודה בבגידה בבעלה), וכן את מסכת גיטין – העוסקת כולה בנישואין וגירושין.

עצם קיומה של מסכת זו מעיד בבירור על כך שגירושין היו גם היו ומכיוון שמעמדה של האישה בברית הנישואין מלכתחילה אינו מעמד של שווה בין שווים, באה מסכת זו להבטיח בין היתר שאישה לא תגורש בחוסר כל.

המשנה פוטרת את הנשים מ"מצוות שהזמן גרמן" – כלומר, חלות רק במועדים קבועים, ומתבטלות לאחר פרק זמן קבוע (ציצית, הנחת תפילין, קריאת שמע, ישיבה בסוכה, נטילת לולב ועוד).

לפטור ממצוות אלו מצורפים גם העבדים ובכך מודגשת נחיתות מעמדה של האישה אף יותר:

משנה ברכות ג, ג:

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין, וְחַיָּבִין בִּתְפִלָּה וּבִמְזוּזָה, וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן

קיימת מחלוקת בין הפוסקים בימי הביניים לגבי האם להתיר לנשים לקיים מצוות אלו, ובפרט, האם מותר להן לברך עליהן.

לגבי מצוות יומיומיות (כגון ציצית ותפילין), ההתנגדות הייתה חזקה יותר, בשל חשש לחוסר יכולת של הנשים לשמור על "גוף נקי" (טהרה).

נסכם ונאמר: החברה היהודית המסורתית לדורותיה, החל מתקופת המקרא ועד סוף ימי הביניים הייתה חברה פטריארכלית נוקשה. הנחת היסוד הבלתי מעורערת הייתה שנשים נחותות מן הגברים מעצם טבען, ואיש לא פקפק בכך.

כעת, עולה התהייה המרכזית: כיצד יתכן שאפילו כיום נערות ונשים דתיות פיקחות עדיין אינן מבינות שאמרות שגורות כמו "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה" (פסוק י"ד, מזמור מ"ה, בספר תהילים – המיוחס לדוד המלך, שכיאה למלך, היו לו לפחות תשע נשים ועשר פילגשים) או "קוֹל בָּאִשָּׁה — עֶרְוָה" (תלמוד בבלי, ברכות כ"ד, א') – הן אמירות ששורשן בתפיסות סקסיסטיות, מבזות ובזויות, שאין בהן באמת שום כבוד כלפי נשים?

מצד שני, מי שחושב בנאיביות שיציאת נשים לשוק העבודה המודרני מהווה סימן מעודד להיפתחות החברה החרדית, עלול להתאכזב: כפי שראינו, גם בימי הביניים היו נשים רבות שפרנסו את בעליהן בעודם לומדים בבית המדרש. כלומר, זוהי רק הנצחה של חברה פטריארכלית שמרנית, שבה גברים הם עדיין המעמד הגבוה, העצל, שעל פיו יישק דבר, בעוד הנשים הן המשרתות אותו.