בילדותי, לפני כניסת יום הכיפורים, היינו נוסעים, משפחתי וכמה משפחות של חברי הוריי, לחוף דור, להעביר שם את החג.

זיכרון ילדות תמים של יום כיפור רגוע ושליו בצבעים בהירים של חול, ים ושמיים.

כיום, היחס שלי בנוגע ליום הכיפורים הוא דו-ערכי:

מצד אחד, תחושה ממכרת של שקט מסביב, עצירה טוטלית של ההמולה והמרדף היומיומיים למשך 24 שעות. האמת, כולי קינאה במי שמסוגל לנצל את היום הזה לרכיבה באופניים בכביש 6, בעליות לירושלים ובירידות ממנה...

אך, מצד שני, היום הזה מהווה תמצית של כפייה דתית, שחודרת לתוך חיי הפרט פנימה, מתוך אי-הבנה טוטאלית של משמעותו, מהותו וכוונתו של יום הכיפורים.

כבר כשהייתי ילדה, אני זוכרת שהיה קיים פחד מסוים מנסיעה במכונית ביום הזה, בשל החשש מרגימת אבנים.

זו, כמובן, איננה מסורת עתיקה – הרי בשום מקום בגלות יהודים לא היו יכולים להרשות לעצמם לעשות דבר כזה – ממש לא ברור מי העלה על דעתו בראשיתה של המדינה לאפשר למנהג כזה להתהוות – זהו עיוות מוחלט של מסורת "השלכת החטאים" בגדר הוספת חטא על פשע, או יותר נכון, פשע על חטא.

נשבור כמה מיתוסים בנוגע ליום הכיפורים:

​

"סליחה שפגעתי" – המנהג לבקש סליחה ממכרים לקראת יום הכיפורים

במשנה, יומא ח, ט נאמר:

הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

 

אני זוכרת את מחברות ה"דפתר" החומות שהיינו מקבלים בבית הספר, שעל הכריכה החיצונית שלהן היתה כתובה הסיסמה: "כולנו אומרים תודה, בבקשה סליחה" – ניסיון ללמד את ילדי ישראל נימוסים והליכות.

מאוחר יותר, כשעבדתי בגני הילדים בקיבוץ, היו מטפלות וגננות שהכריחו ילדים שהרביצו לבקש סליחה.

מעבר לכך שמדובר בטקס השפלה, ראיתי טעם לפגם בנוהג "חינוכי" זה, מכיוון שאף פעם לא החשבתי בקשת סליחה מתוך הכרח להתנצלות כנה ואמיתית.

היו ילדים ש"הפנימו" את רעיון הסליחה עד כדי כך שהיו פוגעים באחד הילדים ואז מבקשים סליחה וחוזרים על המעשה שוב.

לימדנו אותם שזה לא מספיק לומר סליחה – צריך להתכוון לא לפגוע...

 

המשנה מדגישה שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא רק לאחר ריצוי, ובכך סותרת את התפיסה של "סליחה חד-פעמית" או סליחה ללא כוונה אמיתית.

 

הרעיון שצריך יום מסוים, שבו כולנו מבקשים סליחה מהסובבים אותנו, על כך שפגענו בהם במהלך השנה, נראה לי מגוחך, ממש כמו המנהג החדש שצץ בשנים האחרונות של "יום המעשים הטובים". הרי, אדם צריך לשאוף להיות טוב בטבעו ולא פעם בשנה. ראיתי אפילו רשימות של מעשים טובים לבחירה לזכר חייל שנפל...

​

"אלוהים ציווה בתורה"

אז, זהו שממש לא!

כי בתורה יום הכיפורים נועד לטהר את בית המקדש מטומאת בני ישראל:

ויקרא טז, טז-לד:

וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל-חַטֹּאתָם; וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד, הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם...

ובימינו, ברוך השם(!), אין בית המקדש.

בתורה לא הוזכרו:

• עשרת ימי התשובה שקודמים ליום הכיפורים.

• שלושה ספרים שעליהם נקבע מה יהיה גורלו של האדם בשנה הבאה.

• חתימת דינו של האדם לשנה הבאה.

• האיחול "גמר חתימה טובה".

• הצורך לסלוח האחד לשני

• תקיעה בשופר ביום הכיפורים

• תפילת קול נדרי

• התרת נדרים ביום הכיפורים

כל אלו הן מסורות ואמונות עממיות שהתגבשו (משנה, תלמוד, קבלה וכו'...) במשך כ-2400 שנה.

מי שגיבשו וכתבו אותן היו רבנים – אנשים בשר ודם.

כפי שכיום יש לנו רבנים מחמירים יותר ומחמירים פחות, כך גם אז, היו רבנים מחמירים יותר (בית שמאי) ומקלים יותר (בית הלל), חכמים יותר ופחות, טובים יותר ופחות וכו'.

מכיוון שמסורות אלו אינן ציווי מן התורה, אלא מנהגים שפותחו על ידי בני אדם, הן אינן מצדיקות כפייה דתית, וכל אדם רשאי לבחור כיצד להתייחס אליהן.

​

האיחול "שיהיה לך צום קל"

ויקרא טז, כט-לא:

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ – הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם – חֻקַּת עוֹלָם

בכל הדתות, הצום נועד לעינוי וסיגוף הגוף, כדי לנקות את הגוף, להיפרד מהתשוקות, מתאוות העולם הזה – הוא ממש לא אמור להיות "קל"!!!

"לא נעים לי לראות אנשים אוכלים (כי חדר האוכל של הקיבוץ פתוח), או הולכים לשחות (כי הבריכה של הקיבוץ פתוחה), בזמן שאני צם וסובל" –

ובכן, לא אמור להיות לך נעים!!!

יום הכיפורים הוא יום שבין האדם לאלוהיו, יום שבו אדם אמור להתנקות מהנאות הגוף, להזדכך, להסתכל פנימה, לעשות חשבון נפש עם עצמו ולא עם אחרים.

הכאב, הצמא והרעב הם חלק בלתי נפרד מהתהליך. הציפייה שהסביבה תצום יחד איתך מפספסת את העיקר: העינוי הוא אישי, ומהווה חלק מהתהליך של חשבון נפש וטיהור.

עצם הרעיון שבגלל שאתם החלטתם לצום ביום הכיפורים, כולנו צריכים לסבול – מהווה כפייה דתית, שחודרת באופן בוטה לחיי הפרט.

​

"זו דעתי / אמונתי"

בדיוק! לכן, אין לך שום זכות לכפות עליי את דעתך ואמונתך. חייה ותן לחיות, או ב"עברית צחה" - mind your own business

בואו נהפוך את יום הכיפורים ליום של חשבון נפש אישי, שקט ואותנטי, ללא כפייה, אלא מתוך בחירה חופשית ומתוך הבנה עמוקה של משמעותו.

ושיהיה צום מועיל לצמים...