פרק שישי:
מסורת, כשרות, רבנות וחילוניות חופשית
סיפור יציאת מצרים הוא סיפור מיתי-אגדתי נחמד לספר לילדים פעם בשנה, גם אם הים לא באמת נחצה לשניים, וגם אם לא פרצו מים מן הסלע.
למרות שאני לא מאמינה באף אחד מסיפורי הניסים, אני ממש לא מזלזלת בחשיבות המסורת, ובפרט ברעיון של הימנעות מאכילת חמץ במשך שבוע לזכר יציאת מצרים.
גם לנו, כחילונים, מסורת היא עוגן תרבותי חשוב – לחיזוק הזהות, להעמקת המשמעות וליצירת עניין בחיים.
אני אישית מעדיפה את הדגש החקלאי והאוניברסלי בחגים, על פני המוטו "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו – בואו נאכל".
למרות שהחגים מלווים לעיתים בתחושה של "סיר לחץ" ואינטנסיביות משפחתית, האדם הוא יצור חברתי ולכן, יש חשיבות רבה לאווירת ה"ביחדנס".
כשבנות משפחה יקרות (וחילוניות!) בדקו בקפדנות האם קרטיב הוא כשר לפסח בהשגחת הבד"צ – זה היה נראה אי-הבנה גמורה של רוח החג, או אולי סתם משחק אתגרי.
זה לא שיש לי טענות אישיות אליהן, זו כמובן זכותן המלאה.
אבל, נוהגן זה ממחיש כי אי-ידיעת תכליתן ההיסטורית והמקורית של המסורות גוררת להגזמה, להקצנה ובסופו של דבר הופכת לקרקע פורייה לכפייה דתית כדוגמת האיסור להכנסת חמץ לבתי חולים ולבסיסים צבאיים.
"זו מסורת", הסבירה לי אחת מהן, "הסבים שלי שמרו עליה, אז גם לי חשוב".
אלא שקשה לי מאוד להאמין שהסבים שלה טרחו לבדוק את התווית על הקרטיב.
היום זה אולי בלתי נתפס, אבל עד תקופת המנדט הבריטי לא היו "הרבנות הראשית" (שהוקמה ב-1921), "כשרות בד"ץ העדה החרדית" (1916) ותפקיד "משגיח הכשרות" הוא תפקיד מודרני שהתפתח רק עם הקמת הרבנות הראשית, אחרי 1921.
עד להתפתחות תעשיית המזון (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20), מרבית המזון יוצר במטבח הביתי והתבסס על תוצרת עצמית, או מוצרי יסוד שנרכשו בחנויות ובשווקים.
יהודים קנו מצרכי מזון גם מנוכרים, תחת מגבלות כשרות בסיסיות.
שמות יב, טו-כ:
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י כׇּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי... בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב. שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י כׇּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ. כׇּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת
שמות יג, ג:
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃
חמץ על פי התורה הוא רק בצק שתופח, או מחמצת – לא כל מה שעשוי מקמח, חיטה, דגנים, קטניות!
וכאן אני מגיעה לרעיון המרכזי של פרק זה: המסורת היא נוהג חי ונושם.
חוקי החמץ, הכשרות, הטומאה והטהרה וכללים אחרים, המוזכרים בתורה בצמצום יחסי, פורשו, הורחבו והותאמו לרוח התקופה לאורך הדורות.
זו דרכה של היהדות הרבנית לאחר חורבן בית המקדש – היא מפרשת את המקורות ומתאימה אותם למציאות המשתנה.
עם הזמן התגבשו כללים ונוהגים חדשים שלא הוזכרו כלל בתורה – הדלקת נרות, חנוכה, פורים; כמו גם כאלו שלא נכללים אפילו בתורה שבעל-פה – התגבשות הסידור, לבוש חסידי, פאות וכו'...
רבים מן האיסורים והמצוות בתורה מבוססים על ערכים חברתיים-אנושיים אוניברסליים – עשרת הדיברות, חוקי העבדות, הירושה, הצדקה ועוד.
חוקי הטומאה והטהרה היו בעלי ערך בריאותי רב בתקופת קדם – ההתרחקות מגופת המת, מנבלת חיה שלא נשחטה כראוי, או מחולי צרעת, השמירה על היגיינה וניקיון – כל אלה סייעו במניעת הפצה של מחלות.
אלא שבשלב מסוים, נדמה שחלק ממובילי ההלכה הפסיקו להתאים את המצוות ונוהגי הדת ולשמור על הרלבנטיות שלהם לתקופתם.
דוגמא מצוינת לכך היא המקוואות – שהרי, כיום המקלחת בבית מאפשרת לשמור על טהרה (ניקיון והיגיינה) באופן מלא ואף יעיל יותר מרוב המקוואות. השימוש הבלעדי בהם היום משמש בעיקר ככלי להמשך שליטה חברתית וכלכלית, תוך ניצול תמים.
"המסורת שמרה על העם היהודי", אמרה לי בת משפחתי, בניסיון להצדיק את בדיקת הכשרות של הקרטיב.
למעשה, כמו היום, כן אז – המסורת היתה דווקא מקור למחלוקות ופילוגים גדולים בקרב העם היהודי (כמו הפרושים, הצדוקים, האיסיים וכו').
יתרה מכך, בעוד שהעם היהודי/עברי קיים כ-4000 שנה לכל היותר, המצרים, למשל, הם עם בעל היסטוריה של למעלה מ-7000 שנה וכך גם הסינים – אם המבחן הוא "שימור היסטורי" נטו, אימוץ מסורותיהם נראה קצת יותר מבטיח...
"החגים שלכם בקיבוץ הם המצאה שלא ברור מהיכן נלקחה"
זה נכון שמייסדי הקיבוצים יצרו מסכת מנהגים קיבוצית מודרנית, אך מערכת תרבותית זו מושתתת היטב על רוח המקורות והמסורת, שהרי שלושת הרגלים הם בבסיסם חגים חקלאיים:
דברים טז, א:
שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.
שמות כג, טו-טז:
אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה.
"העמדה שלך היא קיצונית", נאמר לי כאשר השמעתי דעותיי בנוגע להפרדת דת ממדינה, גיוס חרדים ושוויון בנטל.
אכן, לעיתים קרובות מדיניות קיצונית גוררת עמדות קיצוניות הפוכות.
החינוך הסוציאליסטי הקיבוצי הקשוח עם הלינה המשותפת, למשל, הוחלף כיום על ידי הורים רבים לחינוך בו הילד הוא הקובע את סדר היום המשפחתי – אם ניסע לטייל בשבת, מה נאכל בבוקר, צהרים וערב – או כפי שאמא שלי אומרת: "היום כל משפט של ההורים נגמר בסימן שאלה".
האידיאולוגיה של חיי שיתוף, בהם כולם תורמים ומשתכרים בצורה שווה, הוחלפה בתחרות מי מקבל יותר ומי משלם פחות.
אלא שהעמדה הקיצונית ההפוכה לכפייה דתית היא כפיית חילוניות וזה ממש לא עקרון בו אני דוגלת.
אני מאמינה במרחב ציבורי משותף המכבד את כלל האוכלוסיות.
פעם, כשיצאתי העירה באחד מימי חול המועד פסח, ישבתי ברחוב ואכלתי כריך. עוברת אורח נזפה בי על שאני אוכלת חמץ במופגן.
ובכן, בעוונותיי, אינני אוהבת מצות ואני לא נוהגת לאכול על מנת להוכיח משהו למישהו.
נזכור: בגלות, יהודים לא יכלו לדרוש שרחובות העיר יהיו נקיים מחמץ בפסח.
האם זהו אם כן אחד מיעדי המדינה? האם מדינת ישראל הוקמה לשם כפייה דתית?
מגילת העצמאות:
אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.
... מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת...
מדינת ישראל באופן מפורש לא הוקמה כמדינת דת!
היא הוקמה כמדינה יהודית שהיא מקום מפלט ומקלט מגן לעם היהודי (ובכך, למרבה הצער, היא כשלה בשבעה באוקטובר, כפי שהוזכר רבות בשנתיים האחרונות).
היהדות אינה רק דת, היא גם "גזע" – מילה שאני ממש לא אוהבת – ולכן אחליפה ב"שורשים":
השורשים היהודיים של כל אדם יהודי לא חייבים להיות מיוצגים על ידי הרבנות, ואינם תלויים בה, או בפוליטיקאים ועסקנים חרדים.
בפרקים קודמים סיימתי בקריאה לשינוי, היפתחות והתמתנות החברה החרדית – את הפרק הזה אסיים דווקא בקריאה ליהודים החילוניים בינינו:
אינכם זקוקים לגושפנקא חרדית כדי להיות יהודים נאמנים למסורת בדרככם!
מתוך "כנר על הגג":
ואיך אנחנו מצליחים לשמור על שיווי המשקל?
גם התשובה לשאלה הזאת מאוד פשוטה:
מסתכמת במילה אחת, אחת בלבד: מסורת!
מסורת! מסורת! מסורת!
מסורת! מסורת! מסורת!
מסורת, בזכות המסורת הצלחנו לשמור על שיווי המשקל שלנו, הרבה מאוד שנים.
כאן באנטבקה הקטנה שלנו יש לנו מסורת לכל דבר:
מה לאכול, איך לעבוד, איך לישון, מה ללבוש.
הנה לדוגמא: אנחנו הולכים עם כיסוי ראש, טלית וציצית. בגלל דבקותינו בקדוש ברוך הוא.
אז עכשיו בטח תשאלו: איך התחילה המסורת הזאת?
אני אגיד לכם: אין לי מושג.
"מה?" אבל, זאת מסורת.
ובזכות המסורת הזאת, יודע כל אחד מאיתנו מיהו ומה הקדוש ברוך הוא מצפה ממנו.
מי יום וליל נושא משא על שכם
מי דואג ללחם, מי אומר תפילה?...
מילים: שלדון הרניק
תרגום: דן אלמגור