על כיסא המלך הוא דפק עם הרגליים
בשמחת שלטון צרח עד השמיים:
"תהיו אבירים, תהיו חברים
מילה אחת שלי, אתם גמורים"
אפילו אלוהים נקשר בחבל
הוא החזיק אותם ממש קצר, הטמבל

 

מילים ולחן: ולדימיר ויסוצקי
תרגום: יהונתן גפן

 

עוד לפני כניסת עם ישראל לארץ המובטחת, משרטט משה (בפרשת שופטים) את מודל המלך האידיאלי שצריך לעמוד בראש העם. מודל זה מציג מלך עניו, המחויב לקיים את התורה, ומוטלים עליו איסורים שנועדו למנוע את הסחת דעתו ולרכז בידיו כוח צבאי ועושר מופרז:
דברים יז, יד-כ:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יי' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.  
טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יי' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.  
טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס ויי' אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.  
יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.  
יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.  
יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יי' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.
כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל

מגבלות אלו נועדו למנוע ריכוז כוח ושחיתות מבעוד מועד.
המלך אינו רודן, אלא נציגו של האל עלי אדמות והוא כפוף לחוק כמו כל אדם.

 

הזהירות מפני שחיתות אינה מופנית רק למלך. משה מזהיר כי שוחד הוא כלי משחית יסודי ורחב – דברים טז:

יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יי' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק.  
יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

 

כאשר העם מבקש לראשונה מלך, שמואל נבהל מעצם הרעיון, כיוון שהמלכות האנושית נתפסת כוויתור על אידיאל שלטון האל:
שמואל א, ח:

ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם.  
ו וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ: תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-יי'.
ז וַיֹּאמֶר יי' אֶל-שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.

שמואל מזהיר את העם במפורש מפני כוחו הדורסני של השלטון:

יא וַיֹּאמֶר: זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  
יב וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.
יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת.  
יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.  
טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו.  
טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ.  
יז צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.
יח וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יי' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.  
יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.  
כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ.

 

ההיסטוריה המקראית מוכיחה עד כמה קשה לשמור על האידיאל של מודל המלך שהציג משה וכי חששו של שמואל מפני שימוש לרעה בכוח היה מוצדק:
סיפור נבות היזרעאלי הוא האזהרה החריפה ביותר לניצול סמכות. 
המלך אחאב, (בעזרתה האקטיבית של איזבל אשתו יש לציין!), השתמש במנגנון המשפטי הממלכתי, כדי לרצוח אזרח תמים (נבות) וליטול את רכושו (כלומר, הכרם שלו). 
אליהו הנביא גינה את הפשע המשלב כוח ואינטרס אישי: וניבא את עונשו של אחאב
מלכים א, כא:

יז וַיְהִי דְּבַר-יי' אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:  
יח קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.  
יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יי': הֲרָצַחְתָּ וְגַם-יָרָשְׁתָּ? 
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יי': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה

 

נביאי ישראל פעלו ככוח מאזן, ותקפו את השימוש בשלטון לצורך אישי. 
הנביא מיכה מתאר כיצד השחיתות פשתה בכל דרגי ההנהגה:
מיכה ג:

ט שִׁמְעוּ-נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל-הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.  
י בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה.  
יא רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל-יי' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יי' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.  
יב לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר

 

הנביאים לא הסתפקו בהימנעות מעוול, אלא דרשו מהשלטון לפעול למען הצדק החברתי. 
בהתאם לכך, נאמר בספר ירמיה, בפרק כב:

א כֹּה אָמַר יי': רֵד בֵּית-מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  
ב וְאָמַרְתָּ: שְׁמַע דְּבַר-יי', מֶלֶךְ יְהוּדָה, הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד, אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ, הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.  
ג כֹּה אָמַר יי': עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל-תֹּנוּ, אַל-תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.  
ד כִּי אִם-עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים, יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל-כִּסְאוֹ, רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הוּא וַעֲבָדָו וְעַמּוֹ.  
ה וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם-יי', כִּי-לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה.

 

ספר משלי קובע כי יציבות המדינה תלויה במידת הצדק של מנהיגיה:
משלי כט:

ד    מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ    וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה.

ועל כך מסביר רש"י:

ורבותינו אמרו אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים וליקח שוחד הוא יעמיד ארץ ואם דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות הוא יהרסנה

 

חז"ל וחכמי ימי הביניים המשיכו לדון במגבלות הכוח מתוך אמביוולנטיות: הכרה בנחיצות השלטון מחד, וחשש מפניו מאידך.
למרות החשש מהשלטון, ההכרה בחשיבות הסדר והביטחון הציבורי מודגשת:
משנה, אבות ג, ב:

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.

אביגדור שנאן מפרש:

לולי פחדו, יראו, הבריות ממערכת השלטון – המפקחת על הסדר הציבורי, שופטת ומענישה – היו פוגעים זה בזה בפראות ובאלימות ... האנרכיה היא הסכנה הגדולה מכול, והשלטון – כל שלטון, אפילו זר... הוא המכשיר היחיד היכול למנוע אותה... 
בדברי ר' חנינא ... השלטון הזר, הגויים, הוא המציל אותנו מעצמנו!
המנהג להתפלל למען שלומה של המלכות שבצילה יושב עם ישראל מקוים עד ימינו

 

הרמב"ם, במורה נבוכים ג, כז, מדגיש את חשיבות הסדר הציבורי ("תיקון הגוף") כראשון במעלה: מבחינה מעשית:

מטרתה של התורה בכללותה היא שני דברים: תיקון הנפש ותיקון הגוף.
תיקון הנפש הוא שהמון העם ישיגו דעות נכונות כפי יכולתם. 
לכן חלקן (נאמרו) בפירוש וחלקן במשל, כי אין בטבע המון העם יכולת מספקת להשגת הדבר הזה כפי שהוא.
ואילו תיקון הגוף מתקיים בתיקון מצבי מחייתם אלה עם אלה. 
עניין זה מושג על ידי שני דברים:
האחד, סילוק העושק מביניהם, כלומר שלא יהיה כל אחד מבני האדם רשאי לעשות כרצונו וכיכולתו, אלא ייכפה למה שמועיל לכלל.
והשני, שכל אחד מבני האדם יקנה מידות מועילות לחיים המשותפים, כדי שיוסדר מצב המדינה.
דע שמבין שתי המטרות האלה – אחת מהן קודמת במעלה ללא ספק, והיא תיקון הנפש, כלומר הקניית דעות נכונות; ואילו השנייה, כלומר תיקון הגוף, קודמת בטבע ובזמן, והיא הנהגת המדינה ותיקון מצבי כל יושביה במידת האפשר. 
זו השנייה היא המחייבת יותר, והיא שהופלג לדקדק בה ובכל פרטיה, כי אין להשיג את הכוונה הראשונה אלא לאחר השגת זו השנייה.

בהתאם לסדר עדיפויות זה, במשנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, מונה הרמב"ם רשימה ארוכה של סמכויות מרחיקות לכת, שלא לומר מופרזות המאפיינות שלטון אבסולוטי:

• סמכות שיפוטית ומשמעתית:

המלך יכול להרוג כל אדם שמרד בסמכותו ואפילו מי שביזה אותו או קילל אותו. יש לו רשות להרוג רוצחים, אפילו בלי עדים וללא התראה (בניגוד לדין תורה רגיל), אם הוא רואה שזה נחוץ על מנת "לתקן את העולם"

כָּל הַמּוֹרֵד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. 
אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם, שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ, אוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא – חַיָּב מִיתָה. 
וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ, יֵהָרֵג...
וְכֵן כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ, אוֹ הַמְחָרְפוֹ, יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ... 
וְאֵין לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג, אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד. 
וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר וּלְהַכּוֹת בְּשׁוֹטִין לִכְבוֹדוֹ...
כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה, אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד, אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה – יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם, כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה.
וְהוֹרֵג רַבִּים בְּיוֹם אֶחָד וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָן תְּלוּיִים יָמִים רַבִּים, לְהָטִיל אֵימָה וּלְשַׁבֵּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם.

• מיסוי וכספים:

רְשׁוּת יֵשׁ לַמֶּלֶךְ לִתֵּן מַס עַל הָעָם לִצְרָכָיו אוֹ לְצֹרֶךְ הַמִּלְחָמוֹת. 
וְקוֹצֵב לוֹ מֶכֶס וְאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס. 
שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִגְזֹר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּגְנֹב הַמֶּכֶס יִלָּקַח מָמוֹנוֹ אוֹ יֵהָרֵג ... 
מִכָּאן שֶׁנּוֹתֵן מַס וְקוֹצֵב מֶכֶס וְדִינָיו בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן דִּין. 
שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ זוֹכֶה בּוֹ.

• גיוס כוח אדם ורכוש:

וְשׁוֹלֵחַ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְלוֹקֵחַ מִן הָעָם הַגִּבּוֹרִים וְאַנְשֵׁי חַיִל וְעוֹשֶׂה מֵהֶן חַיִל לְמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וּמַעֲמִיד מֵהֶן עוֹמְדִים לְפָנָיו. 
וּמַעֲמִיד מֵהֶן אֲנָשִׁים לָרוּץ לְפָנָיו...
וְלוֹקֵחַ מִן הַיָּפִים שֶׁבָּהֶם לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים וְעוֹמְדִים לְפָנָיו...
וְכֵן לוֹקֵחַ מִן בַּעֲלֵי הָאֻמָּנֻיּוֹת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ וְעוֹשִׂין לוֹ מְלַאכְתּוֹ וְנוֹתֵן שְׂכָרָן. 
וְלוֹקֵחַ כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת לִמְלַאכְתּוֹ וְנוֹתֵן שְׂכָרָן אוֹ דְּמֵיהֶן...
וְכֵן לוֹקֵחַ מִכָּל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל נָשִׁים וּפִילַגְשִׁים. 
נָשִׁים בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. 
וּפִילַגְשִׁים בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין. 
אֶלָּא בְּיִחוּד בִּלְבַד קוֹנֶה אוֹתָהּ וּמֻתֶּרֶת לוֹ. 
אֲבָל הַהֶדְיוֹט אָסוּר בְּפִילֶגֶשׁ אֶלָּא בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה בִּלְבַד אַחַר יִעוּד. 
וְיֵשׁ לוֹ [רְשׁוּת] לַעֲשׂוֹת הַפִּילַגְשִׁים שֶׁלּוֹקֵחַ לְאַרְמוֹנוֹ טַבָּחוֹת וְאוֹפוֹת וְרַקָּחוֹת...
וְכֵן כּוֹפֶה אֶת הָרְאוּיִין לִהְיוֹת שָׂרִים וּמְמַנֶּה אוֹתָם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים...
וְלוֹקֵחַ הַשָּׂדוֹת וְהַזֵּיתִים וְהַכְּרָמִים לַעֲבָדָיו כְּשֶׁיֵּלְכוּ לַמִּלְחָמָה וְיִפְשְׁטוּ עַל מְקוֹמוֹת אֵלּוּ אִם אֵין לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ אֶלָּא מִשָּׁם. וְנוֹתֵן דְּמֵיהֶן...
וְיֵשׁ לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַזְּרָעִים וּמִן הָאִילָנוֹת וּמִן הַבְּהֵמָה...

• לקיחת שלל מכיבושים

הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נוֹטֵל מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבְשִׁין יִשְׂרָאֵל חֵלֶק אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר. 
וְדָבָר זֶה חֹק לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם.
כָּל הֲרוּגֵי הַמֶּלֶךְ מָמוֹנָן לַמֶּלֶךְ. 
וְכָל הַמַּמְלָכוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ הֲרֵי אוֹצְרוֹת הַמְּלָכִים לַמֶּלֶךְ. 
וּשְׁאָר הַבִּזָּה שֶׁבּוֹזְזִין – בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו וְהוּא נוֹטֵל מֶחֱצָה בָּרֹאשׁ...
כָּל הָאָרֶץ שֶׁכּוֹבֵשׁ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ וְנוֹתֵן לַעֲבָדָיו וּלְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. 
וּמַנִּיחַ לְעַצְמוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה... 

הרמב"ם מתאר מלך בעל סמכות ביצועית ושיפוטית כמעט מוחלטת, אולם תיאור זה הוא דוגמה חדה למה שקורה כאשר הסדר הציבורי והיציבות ("תיקון הגוף") מקבל עדיפות מוחלטת, והחוק הופך לכלי בידי השליט.
לצד הסמכויות המופרזות, הרמב"ם מציב מגבלת יסוד על כוונת המלך:

וּבְכָל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. 
וְתִהְיֶה מְגַמָּתוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ לְהָרִים דַּת הָאֱמֶת. 
וּלְמַלְּאוֹת הָעוֹלָם צֶדֶק. 
וְלִשְׁבֹּר זְרוֹעַ הָרְשָׁעִים וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. 
שֶׁאֵין מַמְלִיכִין מֶלֶךְ תְּחִלָּה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמִלְחָמוֹת...

תפקידו העיקרי של המלך, אם כן, הוא לעשות משפט ומלחמות.
אך מלחמת הרשות = מלחמה להרחבת גבולות ועושר, או להטלת אימה – מותרת רק באישור בית-הדין של 71 זקנים.

אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה, אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. 
וְאֵי זוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה? זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם.
וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ
מִלְחֶמֶת מִצְוָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל בָּהּ רְשׁוּת בֵּית דִּין. אֶלָּא יוֹצֵא מֵעַצְמוֹ בְּכָל עֵת. וְכוֹפֶה הָעָם לָצֵאת. 
אֲבָל מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֵינוֹ מוֹצִיא הָעָם בָּהּ אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד
וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. וְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לָהּ שִׁעוּר. אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ. 
אֵינוֹ מְעַקֵּם הַדְּרָכִים מִפְּנֵי כַּרְמוֹ שֶׁל זֶה אוֹ מִפְּנֵי שָׂדֵהוּ שֶׁל זֶה, אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּשָׁוֶה וְעוֹשֶׂה מִלְחַמְתּוֹ.

 

האם המלך עצמו כפוף לחוק?
גם סוגיה זו נדונה במקורות בהרחבה.
משנה, סנהדרין ב, ב:

הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ...

 

התלמוד, סנהדרין יט, ע"א-ע"ב, מסביר שהפטור הזה לא נובע מעקרון תיאולוגי, אלא מחשש מעשי. הוא ממחיש את הסכנה בהעמדת המלך לדין במשל: 

עבדו של המלך ינאי הרג אדם. שמעון בן שטח (מגדולי חכמי ישראל בתקופת ינאי) הורה לזמנו למשפט.

בתור בעליו של העבד, הוזמן גם המלך ינאי עצמו למשפט.

אמר לו שמעון בן שטח: "יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בָּךְ. וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר: "וְהָיָה הָעוֹלָם" אַתָּה עוֹמֵד" [= כלומר, לפני ה'].

ענה לו המלך: "לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּמָה שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ"  [= כלומר, ינאי דורש שגם שאר חברי בית הדין יצטרפו לדרישה].
נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. 
נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ – וְכָבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. 
כלומר, שאר השופטים חששו לצאת כנגד המלך
אָמַר לָהֶן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: בַּעֲלֵי מַחְשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבֹא בַּעַל מַחְשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם! 
מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ. 
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ

היראה מפני המלך ותוצאותיה הן, אם כן, הסיבה שבגללה לא מעמידים את המלך לדין.

 

הרמב"ם מסביר בפירושו על משנה סנהדרין ב, ב:

המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא בו:  זה במלכי ישראל בלבד, לפי שהיו עבריינין במלכותם, לא היו משבחין השפלות ולא היו נכנעין לדברי תורה. 
אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם, לפי שהם יודעים התורה ולא היה רע בעיניהם השפלות וההכנע לדברי תורה, לפי שמלכותם על פי התורה, לא יגרע ממנו ענותנותם. 

 

כיום, יש לציין, הסיבות שלא להעמיד לדין את המנהיג מתבטלות כליל, שהרי כאשר מערכת האיזונים והבלמים פועלת כראוי, היא אמורה מחד לשמור על כבודו של העומד בראש השלטון, כל עוד לא הוכחה אשמתו, ומאידך לבלום בתקיפות כל ניסיון של ניצול כוחו לרעה ובפרט להגן בנחישות על מי שבא להעיד כנגדו.

עולמינו התפתח רבות מאז זמנו של הרמב"ם.
אוי לנו אם ניתן לו לחזור למשטרים שאותם הכיר.
אני ממש מקווה שדבריו של הרמב"ם – המייצגים את הצורך האנושי בסדר עד כדי לגיטימציה לשלטון אבסולוטי – זעזעו אתכם מספיק על מנת להבין עד כמה יקרת ערך היא שיטת הממשל הדמוקרטית שלנו כיום, המכוננת על הפרדת הרשויות.
עלינו לזכור גם שבתקופתו, האפשרות שתקום מדינה לעם היהודי היתה בגדר רעיון אוטופי בלבד.
מדברי חכמינו לא ניתן להשליך על המודל הדמוקרטי המודרני, מן הסיבה הפשוטה ששלטון העם לא היה כלל בלקסיקון שלהם.
עם זאת ערך אוניברסלי אחד עובר כחוט השני לאורך כל התקופות מאז ימי משה – האזהרה מפני שחיתות, טובות הנאה, שכרון כוח וניצול לרעה של סמכות. 
ההיסטוריה היהודית משרטטת מעגל חוזר של כשל מוסרי של השלטון ודרישה בלתי פוסקת לצדק. 
המסקנה היא שאין כוח אנושי שהוא אבסולוטי, וכל משטר נמדד רק על פי רדיפתו אחרי הצדק החברתי.
מדהים לראות כיצד אנשים בעמדות כוח ומלחכי פנכתם אינם לומדים דבר ממקרים קודמים ומועדים שוב ושוב לתאוות הבצע והשררה. 
כסף ורכוש באים והולכים, אך שלטון מושחת נחקק בזיכרון הדורות – ההיסטוריה זוכרת והיא גם, כמו תמיד, תשפוט. 
השאלה היא כמה אנחנו נצטרך לשלם בדרך, כי לדעתי, שילמנו כבר הרבה יותר מדיי!

 

ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל
הטיפש התעלף ונפל
הוא התעורר בערימה של קש וזבל
בבגדים בהם נולד עירום וטמבל

 

מילים ולחן: ולדימיר ויסוצקי
תרגום: יהונתן גפן