את החלק העוסק באסלאם אני פותחת בשאלה שהיא אולי שאלת השאלות בכל הנוגע לדת זו: 
האם האסלאם היא דת לוחמנית, או שוחרת שלום?
ספוילר: התשובה שלי תישאר זהה לחלוטין, אם נחליף בשאלה את המילה "אסלאם" במילה "נצרות" או "יהדות".
אחד המרצים המרתקים ביותר ששמעתי במהלך לימודי התואר השני באסלאם והמזרח התיכון היה פרופסור משה שרון.
למדתי קורסים שהעביר על הדת הבאבית והבהאאית, על השיעה וגם על בעיות נבחרות בתולדות האסלאם ותרבותו.
בקורס זה אחת מהטענות המרכזיות שהציג היתה שהאסלאם התפתח כדת לוחמת ואימפריאליסטית. 
מחמד, שחי בחברה שבטית, בנה למעשה שבט חדש – הוא עדת מאמיניו – על בסיס מערכת חברתית שבטית.
כתוצאה מכך, לדברי פרופ' שרון, אין בדת האסלאם מונח אידיאולוגי או משפטי לשלום קבוע בין צדדים שווי מעמד.
הפסקת המלחמה באופן קבוע (סִלְם או צֻלְח) מתרחשת רק כאשר צד אחד נכנע, או מקבל על עצמו מעמד נחות (ذِمِّي, דִ'מִּי), המשלם מס חסות (ג'יזיה) לצד המוסלמי.
המונחים המצביעים על ברית שלום בין שווים (הֻדְנַא ומֻוַאדַעַה) הם זמניים ומוגבלים בזמן.
המצב האידיאלי הוא ג'יהאד (מלחמה בלתי פוסקת) עד ששלטון אללה יושלט על כל העולם כולו (הגדרה טריטוריאלית למלחמה).
אין ספק שידיעותיי והבנתי הן כאין וכאפס לעומת אלו של פרופסור שרון ואף על פי כן, אני רוצה להעמיד את טענותיו הנ"ל במבחן על ידי התבוננות מחודשת בקוראן עצמו:
הקוראן אכן מדבר רבות על מלחמה של צבא המאמינים באלוהים ובשליחותו של הנביא בכופרים.
הוא כולל חוקי מלחמה, טיפול באלמנות ויתומים שנפגעים מהמלחמה, ופרק שלם הקובע כללים לחלוקת שלל שנלקח מהאויבים.
העדה מצווה לדאוג ליתומים, בעוד אלוהים הוא הדואג ללוחמים.
לפי פרופסור שרון, מוחמד הבטיח לחייליו גן עדן ייחודי, המבוסס על גן העדן המקראי אך כולל תוספת מהותית: נשים שחורות-עין, שהפכו לעיקר הגמול. יצירת "גן העדן ללוחמים" משקפת את האופי הצבאי המובהק של הדת, והיא הפכה למוטיבציה המרכזית והישירה להקרבה ולמלחמה.
 

ואכן, בפרשת בית עמרם (הפרשה השלישית בקראן), אנו קוראים:
(בסגול – תרגום שלי לעברית פשוטה; בכחול – תרגומו של יוסף יואל ריבלין, אביו של ראובן ריבלין, נשיא המדינה העשירי)
 

١٤١    وَلِيُمَحِّصَ ٱللَّهُ ٱلَّذِينَ ءَامَنُوا۟ وَيَمْحَقَ ٱلْكَـٰفِرِينَ 
קלה    וּלְמַעַן יִבְחַן אֱלֹהִים אֶת הַמַּאֲמִינִים וְהִכְחִיד אֶת הַכּוֹפְרִים.
אללה בוחן את אלו שמאמינים ומכחיד את הכופרים
١٤٢    أَمْ حَسِبْتُمْ أَن تَدْخُلُوا۟ ٱلْجَنَّةَ وَلَمَّا يَعْلَمِ ٱللَّهُ ٱلَّذِينَ جَـٰهَدُوا۟ مِنكُمْ وَيَعْلَمَ ٱلصَّـٰبِرِينَ 
קלו     הַתְּדַמּוּ כִּי תָבוֹאוּ אֶל גַּן־הָעֵדֶן בְּטֶרֶם יֵדַע אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר חֵרְפוּ מִכֶּם נַפְשָׁם (בְּמִלְחַמְתּוֹ) וּבְטֶרֶם יֵדַע אֶת הַמְיַחֲלִים (לוֹ).
האם חשבתם שתיכנסו לגן העדן לפני שאללה ידע מי מכם נלחם בג'יהאד ויכיר את הסבלניים?
١٤٣    وَلَقَدْ كُنتُمْ تَمَنَّوْنَ ٱلْمَوْتَ مِن قَبْلِ أَن تَلْقَوْهُ فَقَدْ رَأَيْتُمُوهُ وَأَنتُمْ تَنظُرُونَ 
קלז     וְאָכֵן אַתֶּם נִכְסַפְתֶּם אֶל הַמָּוֶת עוֹד לִפְנֵי פָּגְשְׁכֶם אוֹתוֹ, וְעַתָּה רְאִיתֶם אוֹתוֹ לְעֵינֵיכֶם.
אכן, רציתם למות לפני שפגשתם בו, וכעת ראיתם אותו לנגד עיניכם.
 

הדרך לגן עדן, אם כן, מחייבת מאבק וסבלנות, כולל לחימה (גִ'הַאד).
באותה פרשה נכתב:

١٦٩    وَلَا تَحْسَبَنَّ ٱلَّذِينَ قُتِلُوا۟ فِى سَبِيلِ ٱللَّهِ أَمْوَٰتًۢا بَلْ أَحْيَآءٌ عِندَ رَبِّهِمْ يُرْزَقُونَ 
קסג     וְאַל תַּחְשְׁבוּ אֶת הַנּוֹפְלִים בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים לְמֵתִים. 
לֹא כִּי חַיִּים הֵם. אֶת אֱלֹהִים מִחְיָתָם.
אל תחשבו שההרוגים למען אללה מתים. 
הם חיים אצל ריבונם ומקבלים פרנסתם.
١٧٠    فَرِحِينَ بِمَآ ءَاتَىٰهُمُ ٱللَّهُ مِن فَضْلِهِۦ وَيَسْتَبْشِرُونَ بِٱلَّذِينَ لَمْ يَلْحَقُوا۟ بِهِم مِّنْ خَلْفِهِمْ أَلَّا خَوْفٌ عَلَيْهِمْ وَلَا هُمْ يَحْزَنُونَ 
קסד     שָׂשִׂים בַּאֲשֶׁר הֶאֱצִיל לָהֶם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ וּשְׂמֵחִים בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגוּם עֲדֶנָּה אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶם, כִּי לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן.
הם מאושרים בחסד שאללה העניק להם, ושמחים עבור אלה שעדיין לא הצטרפו אליהם. כי אין להם פחד ולא עצב.
١٧١    يَسْتَبْشِرُونَ بِنِعْمَةٍۢ مِّنَ ٱللَّهِ وَفَضْلٍۢ وَأَنَّ ٱللَّهَ لَا يُضِيعُ أَجْرَ ٱلْمُؤْمِنِينَ
קסה     יַעַלְסוּ בְּנֹעַם אֱלֹהִים וְחַסְדּוֹ, וּבַאֲשֶׁר לֹא יִקְבַּע אֱלֹהִים אֶת שְׂכַר הַמַּאֲמִינִים.
הם שמחים בנועם ובחסד מאללה, ובכך שאללה אינו מבטל את גמול המאמינים

השהידים אינם "מתים" במובן הרגיל, אלא חיים ונהנים משכר מידי בנוכחות האל, ושמחים בגמול המצפה גם לאלה שיבואו אחריהם.
 

בפרשת הנשים (הפרשה הרביעית), נכתב:

٧٤    فَلْيُقَـٰتِلْ فِى سَبِيلِ ٱللَّهِ ٱلَّذِينَ يَشْرُونَ ٱلْحَيَوٰةَ ٱلدُّنْيَا بِٱلْـَٔاخِرَةِ
وَمَن يُقَـٰتِلْ فِى سَبِيلِ ٱللَّهِ فَيُقْتَلْ أَوْ يَغْلِبْ فَسَوْفَ نُؤْتِيهِ أَجْرًا عَظِيمًۭا 
עו     אָכֵן הִלָּחֵם יִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים אֵלֶּה אֲשֶׁר יִמְכְּרוּ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא. 
וַאֲשֶׁר יִלָּחֵם מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים אִם יֵהָרֵג וְאִם יִגְבַּר נִתֶּן לוֹ שָׂכָר רָב.
אלה שמוכרים את חיי העולם הזה בעבור העולם הבא יילחמו למען אללה.
ומי שיילחם למען אללה, בין אם ייהרג ובין אם ינצח, ניתן לו גמול רב
٧٥    وَمَا لَكُمْ لَا تُقَـٰتِلُونَ فِى سَبِيلِ ٱللَّهِ وَٱلْمُسْتَضْعَفِينَ مِنَ ٱلرِّجَالِ وَٱلنِّسَآءِ وَٱلْوِلْدَٰنِ ٱلَّذِينَ يَقُولُونَ رَبَّنَآ أَخْرِجْنَا مِنْ هَـٰذِهِ ٱلْقَرْيَةِ ٱلظَّالِمِ أَهْلُهَا وَٱجْعَل لَّنَا مِن لَّدُنكَ وَلِيًّۭا وَٱجْعَل لَّنَا مِن لَّدُنكَ نَصِيرًا 
עז     וּמַה לָּכֶם (כִּי) לֹא תִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וּ(מִלְחֶמֶת) הַחַלָּשִׁים בָּאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר יֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, הוֹצִיאֵנוּ מִן הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר שׁוֹכְנֶיהָ חוֹטְאִים, וְשִׁית לָנוּ מִלְּפָנֶיךָ מָגֵן, וְשִׁית לָנוּ מִלְּפָנֶיךָ מוֹשִׁיעַ”
מה לכם שאינכם נלחמים למען אללה ולמען הגברים, הנשים והילדים החלשים...

ללוחמים מובטח אפוא שכר גדול מאוד – ניצחון בעולם הזה או גמול בגן עדן במקרה של מוות.

 

בפרשה התשיעית, פרשת התשובה, מתוארת מעין עסקה שבה המאמינים מקריבים את חייהם ורכושם למען אללה, ובתמורה מובטח להם גן עדן:

١١١    إِنَّ ٱللَّهَ ٱشْتَرَىٰ مِنَ ٱلْمُؤْمِنِينَ أَنفُسَهُمْ وَأَمْوَٰلَهُم بِأَنَّ لَهُمُ ٱلْجَنَّةَ
يُقَـٰتِلُونَ فِى سَبِيلِ ٱللَّهِ فَيَقْتُلُونَ وَيُقْتَلُونَ 
وَعْدًا عَلَيْهِ حَقًّۭا فِى ٱلتَّوْرَىٰةِ وَٱلْإِنجِيلِ وَٱلْقُرْءَانِ 
وَمَنْ أَوْفَىٰ بِعَهْدِهِۦ مِنَ ٱللَّهِ 
فَٱسْتَبْشِرُوا۟ بِبَيْعِكُمُ ٱلَّذِى بَايَعْتُم بِهِۦ 
وَذَٰلِكَ هُوَ ٱلْفَوْزُ ٱلْعَظِيمُ 
קיב     אָכֵן קָנָה לוֹ אֱלֹהִים מִן הַמַּאֲמִינִים אֶת נַפְשׁוֹתָם וְאֶת הוֹנָם בַּאֲשֶׁר (יִתֵּן) לָהֶם גַּן־עֵדֶן, 
(כִּי) יִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְהָרְגוּ וְנֶהֱרָגוּ. 
הַבְטָחַת אֱמֶת עַל הַדָּבָר הַזֶּה (כְּתוּבָה) בַּתּוֹרָה וּבָאִנְגִ’יל וּבַקֻּרְאָן.
וּמִי נֶאֱמָן מֵאֱלֹהִים לְהָקִים בְּרִיתוֹ. 
שִׂמְחוּ אֵפוֹא בְּמִקְנַתְכֶם אֲשֶׁר קְנִיתֶם,
וְזֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל.
אללה קנה מהמאמינים את נפשותיהם ורכושם בתמורה לגן העדן; 
הם נלחמים למען אללה, הורגים ונהרגים
יש הבטחת אמת על כך בתורה, בברית החדשה (האנג'יל) ובקוראן.
ומי הוא הנאמן להבטחתו יותר מאללה?
שמחו בקנייתכם אשר קניתם.
זהו האושר העצום!
 

וגם בפרשת החג', פרשה 22, מוזכרת הבטחה למי שנוטש את ביתו ונלחם למען אללה – שכר רב ומקום טוב:

٥٨    وَٱلَّذِينَ هَاجَرُوا۟ فِى سَبِيلِ ٱللَّهِ ثُمَّ قُتِلُوٓا۟ أَوْ مَاتُوا۟ لَيَرْزُقَنَّهُمُ ٱللَّهُ رِزْقًا حَسَنًۭا
وَإِنَّ ٱللَّهَ لَهُوَ خَيْرُ ٱلرَّٰزِقِينَ 
נז    וְאֵלֶּה אֲשֶׁר עָזְבוּ מוֹלַדְתָּם לְשֵׁם אֱלֹהִים, אַחַר נֶהֶרְגוּ אוֹ מֵתוּ, הִנֵּה כַלְכֵּל יְכַלְכֵּל אוֹתָם אֱלֹהִים כַּלְכָּלָה טוֹבָה,
וְאָכֵן אֱלֹהִים הוּא הַטּוֹב בַּמְכַלְכְּלִים.
אלה שהיגרו למען אללה, ואז נהרגו או מתו, אללה יעניק להם פרנסה טובה.
שהרי אללה הוא הטוב שבמפרנסים.
٥٩    لَيُدْخِلَنَّهُم مُّدْخَلًۭا يَرْضَوْنَهُۥ
وَإِنَّ ٱللَّهَ لَعَلِيمٌ حَلِيمٌۭ 
נח    וְהֵבִיא אוֹתָם מָבוֹא יִרְצוּהוּ.
וְאָכֵן אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם.
הוא יכניס אותם למקום שימצא חן בעיניהם. 
אללה הוא היודע, הסובלני.
 

בפרשת החלה (פרשה 56) מופיע תיאור מפתה של גן העדן (לתשומת לבם של מי שחושבים שעונש מוות יכול להרתיע מחבלים...):

٧     وَكُنتُمْ أَزْوَٰجًۭا ثَلَـٰثَةًۭ 
ז     וִהְיִיתֶם שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת.
הייתם שלוש קבוצות
٨     فَأَصْحَـٰبُ ٱلْمَيْمَنَةِ مَآ أَصْحَـٰبُ ٱلْمَيْمَنَةِ 
ח     בַּעֲלֵי הַיָּמִין מַה (מְאֻשָּׁרִים) בַּעֲלֵי הַיָּמִין.
אנשי הימין [על פי המסורת, אלו הם הצדיקים שיעמדו לימין כס המלכות של אללה ביום הדין] – מה ברי מזל הם
٩     وَأَصْحَـٰبُ ٱلْمَشْـَٔمَةِ مَآ أَصْحَـٰبُ ٱلْمَشْـَٔمَةِ 
ט     וּבַעֲלֵי הַשְּׂמֹאל מַה (אֲמֵלָלִים) בַּעֲלֵי הַשְּׂמֹאל.
אנשי השמאל [על פי המסורת, אלו הם הרשעים שיעמדו לשמאל כס המלכות של אללה ביום הדין] – מה אומללים הם
١٠     وَٱلسَّـٰبِقُونَ ٱلسَّـٰبِقُونَ

י     וְהָעוֹבְרִים לִפְנֵי כֹל, הָעוֹבְרִים לִפְנֵי כֹל.

١١     أُو۟لَـٰٓئِكَ ٱلْمُقَرَّبُونَ 
יא     אֵלֶּה הֵם הַמְקֹרָבִים.
וראשוני הראשונים [על פי המסורת, אלו הם הראשונים לקבל את האסלאם, או הנביאים, שיעמדו קרוב ביותר לכס המלכות של אללה ביום הדין] – אלו הם המקורבים
١٢     فِى جَنَّـٰتِ ٱلنَّعِيمِ
יב     בְּגַנּוֹת הַנֹּעַם.
בגן העדן.
١٣     ثُلَّةٌۭ مِّنَ ٱلْأَوَّلِينَ

יג     רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים

١٤     وَقَلِيلٌۭ مِّنَ ٱلْـَٔاخِرِينَ 
יד     וּמְעַטִּים מִן הָאַחֲרוֹנִים
١٥     عَلَىٰ سُرُرٍۢ مَّوْضُونَةٍۢ 

טו     עַל עֲרָשׂוֹת רְקוּמִים זָהָב מְשֻׁבָּצִים אַבְנֵי חֵן.

١٦     مُّتَّكِـِٔينَ عَلَيْهَا مُتَقَـٰبِلِينَ 
טז     מְסִבִּים עֲלֵיהֶם זֶה לְעֻמַּת זֶה
נשענים על עריסות רקומות, פונים זה מול זה.
١٧     يَطُوفُ عَلَيْهِمْ وِلْدَٰنٌۭ مُّخَلَّدُونَ

יז     וִיחַזְּרוּ בֵּינֵיהֶם עַלְמֵי עַד

١٨     بِأَكْوَابٍۢ وَأَبَارِيقَ وَكَأْسٍۢ مِّن مَّعِينٍۢ 
יח     בִּגְבִיעִים וִקַנְקַנִּים וְכוֹסוֹת מִמַּעְיָן
יקיפו אותם נערים נצחיים עם כוסות וכדים וגביעים ממעין
١٩     لَّا يُصَدَّعُونَ عَنْهَا وَلَا يُنزِفُونَ 
יט     לֹא יִכְאַב רֹאשָׁם מֵהֶם וְלֹא יִשְׁתַּכָּרוּ
הם לא יסבלו מכאב ראש ולא ישתכרו מהם.
٢٠     وَفَـٰكِهَةٍۢ مِّمَّا يَتَخَيَّرُونَ             
כ       וּפֵרוֹת מֵאֲשֶׁר יִבְחֲרוּ לָהֶם

٢١     وَلَحْمِ طَيْرٍۢ مِّمَّا يَشْتَهُونَ

כא     וּבְשַׂר עוֹפוֹת מֵאֲשֶׁר יִתְאַוּוּ
٢٢     وَحُورٌ عِينٌۭ

٢٣     كَأَمْثَـٰلِ ٱللُّؤْلُؤِ ٱلْمَكْنُونِ 
כב     וּשְׁחוֹרוֹת עַיִן כַּפְּנִינִים הַסְּפוּנוֹת
٢٤     جَزَآءًۢ بِمَا كَانُوا۟ يَعْمَلُونَ 
כג     גְּמוּל בַּאֲשֶׁר עָשׂוּ.
٢٥     لَا يَسْمَعُونَ فِيهَا لَغْوًۭا وَلَا تَأْثِيمًا 
כד     לֹא יִשְׁמְעוּ בְתוֹכָן לֹא דִּבְרֵי־לַהַג וְלֹא (דָבָר) הַמֵּבִיא לִידֵי חֵטְא.
٢٦     إِلَّا قِيلًۭا سَلَـٰمًۭا سَلَـٰمًۭا 
כה     בִּלְתִּי אִם אֹמֶר שָׁלוֹם שָׁלוֹם.
٢٧     وَأَصْحَـٰبُ ٱلْيَمِينِ مَآ أَصْحَـٰبُ ليمين 
כו     וּבַעֲלֵי הַיָּמִין, מַה (מְאֻשָּׁרִים) בַּעֲלֵי הַיָּמִין.
٢٨     فِى سِدْرٍۢ مَّخْضُودٍۢ

כז     בְּעֵץ לוֹט לֹא קוֹצִים בּוֹ.

٢٩     وَطَلْحٍۢ مَّنضُودٍۢ 
כח     וְשִׂיחֵי מוֹז עֲמוּסִים לְמַכְבִּיר
٣٠     وَظِلٍّۢ مَّمْدُودٍۢ

כט     וְצֵל רָחָב

٣١     وَمَآءٍۢ مَّسْكُوبٍۢ

ל       וּמַיִם שׁוֹפְעִים
٣٢     وَفَـٰكِهَةٍۢ كَثِيرَةٍۢ

לא     וּפְרִי רַב.

٣٣     لَّا مَقْطُوعَةٍۢ وَلَا مَمْنُوعَةٍۢ 
לב     לֹא חָדֵל וְלֹא נִמְנָע.
٣٤     وَفُرُشٍۢ مَّرْفُوعَةٍ

לג     וַעֲרָשׂוֹת נִשָּׂאִים.

٣٥     إِنَّآ أَنشَأْنَـٰهُنَّ إِنشَآءًۭ 

לד     הִנֵּה אֲנַחְנוּ הֲקִימֹנוּן הָקֵם.
٣٦      فَجَعَلْنَـٰهُنَّ أَبْكَارًا

לה    וַנְּשִׂימֵן בְּתוּלוֹת.

٣٧     عُرُبًا أَتْرَابًۭا 
לו     נְעִימוֹת, בְּנוֹת גִּיל שָׁוֶה.
٣٨     لِّأَصْحَـٰبِ ٱلْيَمِينِ

לז     לְבַעֲלֵי הַיָּמִין.

٣٩     ثُلَّةٌۭ مِّنَ ٱلْأَوَّلِينَ

לח     רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים

٤٠     وَثُلَّةٌۭ مِّنَ ٱلْـَٔاخِرِينَ
לט     וְרַבִּים מִן הָאַחֲרוֹנִים.

הקטעים שראינו עד כאן אכן מתכתבים עם טענתו של פרופסור שרון ביחס לאסלאם הלוחמני של מחמד ותיאור גן העדן המובטח ללוחמים.

אלא שבפרשת חדרי החדרים (פרשה 49) אנו קוראים:

١٣    يَـٰٓأَيُّهَا ٱلنَّاسُ إِنَّا خَلَقْنَـٰكُم مِّن ذَكَرٍۢ وَأُنثَىٰ 
وَجَعَلْنَـٰكُمْ شُعُوبًۭا وَقَبَآئِلَ لِتَعَارَفُوٓا۟
إِنَّ أَكْرَمَكُمْ عِندَ ٱللَّهِ أَتْقَىٰكُمْ
إِنَّ ٱللَّهَ عَلِيمٌ خَبِيرٌۭ 
יג    בְּנֵי הָאָדָם, הִנֵּה אֲנַחְנוּ יְצַרְנוּכֶם מִזָּכָר וּנְקֵבָה 
וַנָּשֶׁת אֶתְכֶם עַמִּים וּשְׁבָטִים, לְמַעַן תַּכִּירוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. 
אָכֵן הַנִּכְבָּד בָּכֶם לִפְנֵי אֱלֹהִים הוּא הַיָּרֵא (אוֹתוֹ) בָּכֶם, 
כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וּמֵבִין.

בני אדם כולם נבראו מזכר ונקבה ופוצלו ל"עמים ושבטים" (שוּעוּבּ וַקַבַּאאִל) כדי שיוכלו להכיר אחד את השני (li-taʿārafū)
המגוון האנושי נוצר, אם כן, בכוונה אלוהית לצורך היכרות הדדית, ולא לצורך מאבק. 
עליונות נקבעת רק על בסיס יראת שמיים, לא על בסיס לאום או דת.
 

הקוראן גם מציב גבולות ברורים לפעולות המלחמה, ומצווה על המאמינים לנטות לשלום כאשר הוא מוצע – כך, אנו מוצאים בפרשת הפרה (פרשה 2) איסור מפורש על תוקפנות:

١٩٠    وَقَـٰتِلُوا۟ فِى سَبِيلِ ٱللَّهِ ٱلَّذِينَ يُقَـٰتِلُونَكُمْ 
وَلَا تَعْتَدُوٓا۟ ۚ إِنَّ ٱللَّهَ لَا يُحِبُّ ٱلْمُعْتَدِينَ 
קפו    וְהִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר יִלָּחֲמוּ בָכֶם. 
אַךְ לֹא תָקוּמוּ (רִאשׁוֹנִים) עֲלֵיהֶם, כִּי אֱלֹהִים לֹא יֹאהַב הָעוֹבְרִים (חֹק).
١٩١    وَٱقْتُلُوهُمْ حَيْثُ ثَقِفْتُمُوهُمْ وَأَخْرِجُوهُم مِّنْ حَيْثُ أَخْرَجُوكُمْ ۚ وَٱلْفِتْنَةُ أَشَدُّ مِنَ ٱلْقَتْلِ 
وَلَا تُقَـٰتِلُوهُمْ عِندَ ٱلْمَسْجِدِ ٱلْحَرَامِ حَتَّىٰ يُقَـٰتِلُوكُمْ فِيهِ 
فَإِن قَـٰتَلُوكُمْ فَٱقْتُلُوهُمْ ۗ كَذَٰلِكَ جَزَآءُ ٱلْكَـٰفِرِينَ 
קפז    והֲרַגְתֶּם אוֹתָם בְּכָל אֲשֶׁר תִּתְפְּשׂוּם, וְגֵרַשְׁתֶּם אוֹתָם מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר גֵּרְשׁוּ אֶתְכֶם, כִּי הַדֵּחַ [הרדיפה] (מֵעֲבֹד אֱלֹהִים) קָשֶׁה מֵהֶרֶג. 
וְלֹא תִלָּחֲמוּ בָם עַל־יַד הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ עַד אִם יִלָּחֲמוּ בָכֶם בּוֹ. 
אַךְ אִם יִלָּחֲמוּ בָכֶם, וַהֲרַגְתֶּם אוֹתָם. כָּזֶה הוּא גְּמוּל הַכּוֹפְרִים.
١٩٢    فَإِنِ ٱنتَهَوْا۟ فَإِنَّ ٱللَّهَ غَفُورٌۭ رَّحِيمٌۭ 
קפח    וְכִי יֶחְדָּלוּ, הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם.
١٩٣     وَقَـٰتِلُوهُمْ حَتَّىٰ لَا تَكُونَ فِتْنَةٌۭ وَيَكُونَ ٱلدِّينُ لِلَّهِ 
فَإِنِ ٱنتَهَوْا۟ فَلَا عُدْوَٰنَ إِلَّا عَلَى ٱلظَّـٰلِمِينَ 
קפט    וְנִלְחַמְתֶּם בָּם עַד כְּלוֹת [הרדיפה] וְהָיְתָה הַדָּת לֵאלֹהִים. 
אַךְ אִם יֶחְדָּלוּ, הִנֵּה אֵין אֵיבָה בִּלְתִּי אִם אֶת הַפּוֹשְׁעִים.

תפיסת המלחמה של הקוראן מבוססת על כך שפעולה אלימה היא תגובה מידתית לתוקפנות קיימת, ולא יוזמה.
 

יתר על כן, בפרשת השלל (פרשה 8) נאמר:

٦١    وَإِن جَنَحُوا۟ لِلسَّلْمِ فَٱجْنَحْ لَهَا وَتَوَكَّلْ عَلَى ٱللَّهِ 
إِنَّهُۥ هُوَ ٱلسَّمِيعُ ٱلْعَلِيمُ 
סג     אַךְ אִם לְשָׁלוֹם יִטּוּ, וְנָטִיתָ אֵלָיו, 
וְהִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהִים
כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ.
 

בפרשת התשובה מופיע ציווי לכבד בריתות שכרת המנהיג המוסלמי עם לא-מוסלמים:
 

٤    إِلَّا ٱلَّذِينَ عَـٰهَدتُّم مِّنَ ٱلْمُشْرِكِينَ ثُمَّ لَمْ يَنقُصُوكُمْ شَيْـًۭٔا وَلَمْ يُظَـٰهِرُوا۟ عَلَيْكُمْ أَحَدًۭا فَأَتِمُّوٓا۟ إِلَيْهِمْ عَهْدَهُمْ إِلَىٰ مُدَّتِهِمْ 
إِنَّ ٱللَّهَ يُحِبُّ ٱلْمُتَّقِينَ 
ד    בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה מִן הַמְשַׁתְּפִים אֲשֶׁר כְּרַתֶּם אִתָּם בְּרִית וְלֹא יַפִּילוּ לָכֶם דָּבָר (מִמֶּנָּה), וְלֹא יַעַזְרוּ (לְאִישׁ הַקָּם) עֲלֵיכֶם, וַהֲקִימוֹתֶם לָהֶם בְּרִיתָם עַד תֹּם מוֹעֲדָם.
כִּי אֱלֹהִים יֶאֱהַב אֶת הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ).
חוץ מן המשתפים (עובדי האלילים) אשר כרתתם איתם ברית, ולא החסירו מכם דבר ולא תמכו באיש נגדכם – מלאו את בריתם עד תום מועדה.
אכן, אללה אוהב את יראי השמיים.
٥    فَإِذَا ٱنسَلَخَ ٱلْأَشْهُرُ ٱلْحُرُمُ فَٱقْتُلُوا۟ ٱلْمُشْرِكِينَ حَيْثُ وَجَدتُّمُوهُمْ وَخُذُوهُمْ وَٱحْصُرُوهُمْ وَٱقْعُدُوا۟ لَهُمْ كُلَّ مَرْصَدٍۢ
فَإِن تَابُوا۟ وَأَقَامُوا۟ ٱلصَّلَوٰةَ وَءَاتَوُا۟ ٱلزَّكَوٰةَ فَخَلُّوا۟ سَبِيلَهُمْ
إِنَّ ٱللَّهَ غَفُورٌۭ رَّحِيمٌۭ 
ה    אַךְ כַּחֲלֹף הֶחֳדָשִׁים הָאֲסוּרִים (בְּמִלְחָמָה) וַהֲרַגְתֶּם אֶת הַמְשַׁתְּפִים בְּכָל אֲשֶׁר תִּמְצָאוּם, וּתְפַשְׂתֶּם אוֹתָם (בַּשֶּׁבִי), וְצַרְתֶּם עֲלֵיהֶם וִישַׁבְתֶּם לָהֶם בְּכָל מַאֲרָב.
וְהָיָה אִם יָשׁוּבוּ וְעָרְכוּ הַתְּפִלָּה וְנָתְנוּ הַצְּדָקָה וַעֲזַבְתֶּם אוֹתָם חָפְשִׁים לְדַרְכָּם.
כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם.
כאשר יחלפו החודשים האסורים (ללחימה, על פי ההסכם), הרגו את המשתפים (עובדי האלילים) בכל מקום שתמצאו אותם, לכדו אותם, כתרו אותם וארבו להם בכל מקום מארב
אבל אם יחזרו בתשובה, יקיימו תפילה ויתנו צדקה, שחררו אותם לדרכם.
כי אללה סולח ורחום.

"עד תום מועדה" (إِلَىٰ مُدَّتِهِمْ - אִלַא מֻדַּתִהִם) הוא הבסיס הרעיוני להסכמי הפסקת אש קצובים בזמן – והוא לכאורה מחזק את טענתו של משה שרון שעל פי מוחמד השלום הוא זמני בלבד.
 

אלא שהקוראן מציב את השלום כערך עליון בעצם האמירה שאללה עצמו הוא "עושה השלום", כאחד מ-99 שמותיו: 
פרשת האספה (פרשה 59):

٢٣    هُوَ ٱللَّهُ ٱلَّذِى لَآ إِلَـٰهَ إِلَّا هُوَ 
ٱلْمَلِكُ ٱلْقُدُّوسُ 
ٱلسَّلَـٰمُ ٱلْمُؤْمِنُ 
ٱلْمُهَيْمِنُ ٱلْعَزِيزُ 
ٱلْجَبَّارُ ٱلْمُتَكَبِّرُ
כג    הוּא אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי הוּא, 
הַמֶּלֶךְ, הַקָּדוֹשׁ, 
עוֹשֵָה הַשָּׁלוֹם, הַנֶּאֱמָן, 
הַמְקַיֵּם, הָעִזּוּז, 
הַגִּבּוֹר וְהַמְרוֹמָם.

כיוון שהבורא עצמו הוא השלום, השלום הוא אידיאל שאליו האדם צריך לשאוף. זו לא רק עמדה פוליטית או מדינית, אלא מטרה רוחנית עליונה.
 

בנוסף, הפרס האולטימטיבי למאמינים הוא מקום הנקרא "בית השלום" (دَار ٱلسَّلَام, דאר א-סלאם)
פרשת היונה (פרשה 10): 
 

٢٥     وَٱللَّهُ يَدْعُوٓا۟ إِلَىٰ دَارِ ٱلسَّلَـٰمِ وَيَهْدِى مَن يَشَآءُ إِلَىٰ صِرَٰطٍۢ مُّسْتَقِيمٍۢ 
כו     וֵאלֹהִים יִקְרָא אֶל מְעוֹן הַשָּׁלוֹם וְנָחָה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֶל אֹרַח מֵישָׁרִים.

השלום הוא היעד שאללה מזמין את המאמינים אליו, והוא נמצא במרכז תפיסת הגמול.
 

יש לציין שחלוקת העולם לדאר אל־אסלאם (دار الإسلام) – בית האסלאם, ודאר אל־חרב (دار الحرب) – בית המלחמה, המקום שבו יושבים הכופרים שאינם מאמינים באסלאם ויש לצאת נגדם למלחמת ג'יהאד – לא הוזכרה בקוראן כלל והיא נוצרה רק אחרי תקופתו של מוחמד.
 

הניתוח לעיל מראה שבקוראן יש די והותר חומר גלם לכל פרשנות – זו התומכת במלחמת חורמה וזו הדורשת סובלנות והיכרות.
 

למי ששכח או מנסה להתכחש לכך, אזכיר כי גם התנ"ך מעביר מסרים סותרים של מיליטנטיות מול שליחת יד לשלום:
כך, בדברים כ, טז-יח:

טז רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יי' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה.  
יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יי' אֱלֹהֶיךָ.  
יח לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיי' אֱלֹהֵיכֶם

ומצד שני, בתהילים לד, פסוק טו נאמר:

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
 

יש להדגיש גם שאין בקוראן שום הצדקה להמטת השואה של השבעה באוקטובר על ידי החמאס, הג'יהאד האסלאמי ושאר ארגוני הטרור ותומכיהם וגם לא לברוטליות והסדיסטיות שבהתייחסותם לחטופים, בדיוק כפי שאין בתורה שום הצדקה לברוטליות והסדיסטיות שברצח מוחמד אבו חדיר ומשפחת דוואבשה.
חייבים לזכור: המונח "האסלאם" כולל את "הסונה" ו"השיעה" ומספר רב של פלגים בתוכן.
כמו ב"יהדות", כך ב"אסלאם" – יש פוסקי הלכה שמרנים יותר ופחות, מחמירים יותר ופחות.
בסופו של דבר, מי שרוצה לבחון את "האסלאם" באג'נדה של "דע את אויבך", ימצא בוודאי סימוכין לעמדתו, וכך גם מי שיתבונן בו בגישה של "הַכֵּר את שכנך".
בחרו אתם את "חצי הכוס" שברצונכם לאמץ.